בעשר שנים האחרונות אני עובד כליצן רפואי בבית חולים אלי"ן בירושלים ובמסע המרתק הזה גיליתי כמה דברים על חוסן אנושי, שמקורו בצחוק ובהומור. יש לא מעט מהמשותף בין אשפוז בבית חולים לבין מלחמות. יש פחד, אי ודאות, יש מציאות שהשתנתה, יש חוסר שליטה על המצב, ישנה בדידות ויש זיכרונות כואבים. שגרת החיים מופרת, וצריך להתמודד עם מגבלות.

הליצנים הרפואיים עם האף האדום מגיעים לבתי חולים בשגרה, ומנסים ליצור קשר עם המטופלים בעזרת סקרנות ובסיוע הומור. לי מאוד עוזר לעשות קסמים דביליים וללהטט באומנות הסלפסטיק (למשל: להיתקע בעמוד, או להחליק וליפול), וגם לספר סיפורים באימפרוביזציה, בדרך שבה אני מתחיל סיפור, אבל אין לי מושג איך הוא יסתיים.

אחרי יצירת קשר חיובי עם המטופל ומשפחתו, יש רצון להחזיר לו ולהם את חווית השליטה. למשל, נותנים למטופל או למשפחתו להחליט איזה שיר לנגן, איזה משחק לשחק, כל  רעיון או מעשה, שמנתק אפילו לרגע מהמציאות הפחות נעימה בהווה - הוא מצוין, העיקר שיגיע ממטופל או ממשפחתו.

כדי להבין את משמעות הניתוק מהמציאות הקשה בעזרת הומור אפשר לדמיין חופשה משפחתית של שבוע בחו"ל. אצל רבים, במהלך שבוע כזה יש מריבות באוטו, אולי בית המלון מאכזב - כי נראה אחרת מכפי שציפינו שיהיה, ודווקא ביום של האטרקציה המרכזית, יורד גשם ומזג האוויר סוער.

עם זאת, כמה שנים לאחר החופשה המשפחתית הזו, כאשר נדפדף באלבום התמונות ונחזור אחורה בזיכרון לחופשה המשפחתית, נזכר בעיקר בתמונות שמחות. רובנו נספר על חוויה כיפית, ואפילו את המידע הפחות חיובי, נארוז באריזה מחויכת: "זוכרים שהיה גשום ביום של הלונה פארק, ואבא לא שם לב שהוא דורך בשלולית ענקית ונרטב כולו .... חחחחח, ואז נסענו למסעדה מוזרה עם אורות ניאון, ושתינו שוקו מגעיל חחחחח" ונצחק על זה.

זוהי הדוגמה הממחישה מה תפקידנו הליצנים הרפואיים במלחמה. מול מי שחווה טראומה נוראית, נרצה להוציאו מהמציאות הבלתי נתפסת אפילו לכמה רגעים, ולהזכיר שמציאות זו אינה השגרה, כי השגרה די טובה ויש בה חוויות נעימות.

 

קשה אמנם לראות את הטוב בתוך הכאב, כמעט בלתי אפשרי, וכאן מקומם של הצחוק וההומור כשיטות יעילות לחשיפת האור שקצה מנהרת הכאב. כשבני אדם מחייכים, הם משדרים לעולם ולגופם שהם במקום רגוע ובטוח, במקום מכיל. מקום בו אפשר להשתחרר מעכבות ואפילו לחוש ילדותיות. חשוב לשתול אפילו זיכרון שמח/חיובי אחד בזיכרון הטראומתי מהימים הללו.

ילדים קטנים מרגישים מכל הלב, את כל מנעד הרגשות בעוצמה גבוהה. בכל אחד ואחת מאיתנו יש ילד מתוק ומקסים ובריא בפנים. אם נצחק כמו ילדים - נעשה את קפיצת המדרגה הגדולה ביותר לעבר הריפוי.

סבא שלי שמואל היה שלוש שנים באושוויץ. בגיהינום עלי אדמות במשך כמעט 1,000 ימים. אם תפתחו ותקראו את ספר הזיכרונות שכתב, תמצאו הרבה קטעי הומור. הסתכלות אחרת על המציאות. הוא תיאר במדויק את כל מה שעבר עליו ועל כך שאיבד את כל משפחתו, כולל אשתו וילד, אבל הוא כתב את הספר לא ממקום של תבוסה או דיכאון, אלא ממקום של ניצחון גבורה והישרדות. ההומור בספרי זיכרונות מהשואה, הוא כל כך עוצמתי, כי זה מראה שאויב יכול לנצח את הגוף ולשלול חירות, אבל לא יכול לנצח את הנפש. ההומור הוא החלק הבריא ביותר בנפש.

כל אחד יכול לשמח ולהצחיק

אני רוצה לגלות סוד. האף האדום של הליצן הרפואי אולי עוזר, אולי מקדם, אולי מקל, אבל הוא לא העיקר. לא באמת צריך אותו. כל אחד ואחת מאיתנו יכול לשמח, להצחיק, לתמוך, להעצים, לעשות טוב בעולם, לאהוב, להיות שם בשביל האחר, כדי לתת רגע מעצים בתוך הטראומה.

אסיים עם סיפור ובו מוסר השכל; אבא ובן טיילו במדבר. לפתע הבן נפל ונפצע, וצעק: "אההה". הוא שמע מרחוק "אההה" . הבן צעק חזרה: "מי זה?" ושמע: "מי זה?" הבן צעק: "די אתה מעצבן" ושמע חזרה: "אתה מעצבן", ונהיה עצוב.

עוד ב-

בצל המלחמה: עלייה משמעותית ברכישת מוצרי טבק

לכתבה המלאה

האבא הצליח לרדת במדרון ולהגיע לבנו שאמר: "אבא, יש פה מישהו מעצבן שמחקה אותי ומעציב אותי". האבא הגיב וענה: "אתה אלוף". שניהם שמעו חזרה: "אתה אלוף".  האב הוסיף: "אני אוהב אותך", והם שמעו חזרה: " אני אוהב אותך".  האבא הביט בבנו והסביר: "קוראים לזה הד, והד זה בדיוק כמו בחיים. הם מחזירים לך על מה שאתה אומר ועושה. אם אתה רוצה עוד חיוך ואהבה בעולם - תפיץ יותר חיוכים ואהבה סביב". אמן שנדע ימים טובים מאלה, ושלא נשכח לשמוח ולשמח. 

אריאל קרן הוא ליצן רפואי מעמותת 'רופאי החלום', המכונה: הליצן הרפואי סלינקי