מרוב אופוריה סביב תוכנית ה"הגירה בהסכמה" שהציג השבוע דולנד טראמפ כחזונו ליום שאחרי המלחמה, נדחקה מאתרי החדשות אצלנו הצהרה דרמטית אחרת שהשמיע הנשיא האמריקני רק יממה קודם לכן. בין הכוונות הדיפלומטיות שלו התמקמו 3 מדינות, כל אחת מסיבותיה – סין, מקסיקו וקנדה – ועל סחורות שונות מתוצרתן טראמפ החליט להטיל מכסים, בין 10 ל-25 אחוז, בעת כניסתן לארה"ב (בינתיים נדחה חלק מהמהלך למשך חודש אחד).

רבים מופתעים מהכוחנות שבה פעל הממשל החדש נגד שתיים משכנותיו ליבשת, אך מי שעקבו אחר קמפיין הבחירות הרפובליקני יכלו לחוש כבר אז את הכיוון: פחות גלובליזציה בסחר הבינלאומי, יותר בדלנות אמריקנית – ובעיקר, שימוש במנופי השוק החזק בעולם כדי להשיג מטרות במישורים שונים לחלוטין.

הרי הטרוניה העיקרית של טראמפ כלפי מקסיקו וקנדה איננה כלכלית בעיקרה, אלא קשורה לטענתו שלפיה שתי המדינות אינן עושות די על מנת למנוע הגירה בלתי חוקית והברחת סמים לארה"ב משטחן. בדיפלומטיה הקלאסית, הדרך המקובלת להתמודד עם בעיות דומות היא בחתימה על אמנות משותפות וחיזוק של ארגונים לתיאום בינלאומי – אלא שהנשיא הטרי, כידוע, בז למסגרות גלובליות כאלה: מארגון הבריאות העולמי, דרך אמנת פריז לצמצום שינויי האקלים ועד לוועדות האו"ם – כולם נראים לטראמפ מיותרים, לא יעילים, חסרי שיניים. הבית הלבן בראשותו שואף אמנם לשלום, אך המסלול להשגתו רצוף באולטימטומים וכיפופי ידיים. עד כה, יש להודות שזה מצליח: מיד עם האיום בהטלת המכסים, קנדה ומקסיקו הבטיחו לשגר אלפי חיילים לגבול עם ארה"ב כדי להגביר את האכיפה – והסנקציות נגדן הושהו. ההרתעה שיצר הממשל מנעה הפעם עימות חזיתי.

בינתיים טראמפ כבר הספיק לסמן "מטרה" נוספת, בדמות האיחוד האירופי (!), כיעד הבא שעליו ישקול להשית מיסים. העילה: מדינות היבשת מוכרות לארה"ב מוצרים בשווי גבוה יותר מכפי שהן קונות ממנה, וכך מעמיקות את הגירעון המסחרי האמריקני. ההצהרה הזו מצטרפת לערעור היציבות הפוליטית בגרמניה על ידי מקורבו של הנשיא, אלון מאסק, שהפגין תמיכה גלויה במפלגת הימין הקיצונית שם, AFD, ואף נשא נאום שנוי במחלוקת בעצרת הבחירות שלה. אם גם החזית ארה"ב-אירופה תתחמם, יתחולל מאבק ראשון מסוגו בין שני השותפים הכלכליים החשובים ביותר של ישראל; ובכל זאת נדמה למקבלי ההחלטות כאן, לא בפעם הראשונה, כאילו התזוזות הטקטוניות הללו אינן נוגעות אלינו באמת.

נקודת המוצא לדיון היא שבזכות האהדה של טראמפ וסביבתו, כפי שבאה לידי ביטוי גם במפגש החם שלו עם נתניהו, הסיכון שיוטל מכס על סחורה כחול-לבן שנשלחת לארה"ב שואף למעשה לאפס. כלומר, ישראל לא תינזק (לפחות באופן ישיר) מכללי המשחק החדשים שבהם מנופף הנשיא.

זאת ועוד: גורמים במגזר העסקי שעמם שוחחתי השבוע, העזו להתנבא שישראל אפילו תרוויח ממשטר הסנקציות של טראמפ, מפני שהיא עשויה להפוך לאחת ממדינות המערב היחידות שלא יסבלו מהגבלות ולא יוכנסו ל"רשימות מעקב". הבית הלבן צפוי לבחון גם את ביטול האיסור לייצא שבבים מתקדמים של "אנבידיה" לארץ, שהוטל בשלהי הקדנציה של ביידן במטרה לשמור על היתרון הטכנולוגי של חברות הבינה המלאכותית בארה"ב.

מיסים על סחורה מסין, שמקיימת קשרים עם איראן, לא נראים אף הם מנוגדים לאינטרס של ישראל – ומי יודע? אולי העדיפות הקנאית של טראמפ למוצרים אמריקניים, ברוח הסלוגן "America First", תעודד גם כמה משרדים ממשלתיים בירושלים להעניק הגנה דומה לתעשייה המקומית.

אלא שאנחנו לא חיים בוואקום: אם בהמשך טראמפ לא רק יאיים אלא גם יקיים את הטלת המכסים, מוצרים מיובאים לשוק האמריקני יתייקרו בוודאות – וכתוצאה מכך האינפלציה, שבה נאבקים נגידי כל העולם כבר שנים ארוכות, תרים שוב את ראשה. במקרה כזה עלולה לזנק מחדש הריבית, שבארה"ב ובאירופה הופחתה לאחרונה, באופן שלא יאפשר להוריד את שיעורה גם בישראל.

לא בכדי הבורסות מסביב לגלובוס (ובמיוחד בארה"ב) הגיבו בירידות חדות להכרזה על המיסים החדשים – ומיתנו אותן מאוד בעקבות ההבהרה על השעיית הצעדים: דה-גלובליזציה, חסמי סחר, הגבלות על הייבוא, אינפלציה וריבית – הם מחריבי המסיבה האולטימטיביים של גאות במדדי המניות. ישראל, כמי שמייצאת ומייבאת מצפון אמריקה וגוש האירו, תתקשה לשגשג לאורך זמן אם השוק החופשי ייבלם.

עד שיתברר לאן פנינו מועדות, כבר החלה השבוע עננת אי-ודאות להתקדר בשמי הכלכלה העולמית: באיזו מדינה בטוח להקים היום מפעל, או מרכז פיתוח, מבלי להיחשף לסכנת המכסים? האם עדיף להשהות השקעות ריאליות חדשות בתקופת ההמתנה, כדי להמתין לעיצוב הגושים – "הטובים" מול "הרעים" על פי טראמפ?

גם באוצר ובבנק ישראל נמנעו מלפרסם התייחסות להתפתחויות האחרונות, כנראה מתוך תפיסה שהן לא ברורות מספיק כדי לסמן מגמה לעתיד. שלא לציטוט, הודו גורמים כלכליים כי הם עצמם עדיין לא מבינים איך צעדי הנשיא החדש ישפיעו על הכלכלה הישראלית; זאת, אגב, בדיוק כשם שגורמים מדיניים אינם יודעים אם "תכנית ההגירה" שלו לתושבי עזה ניתנת ליישום ואיך.

עוד ב-

תחזית פסגות: מלחמת הסחר של טראמפ עלולה להעלות את האינפלציה

לכתבה המלאה

הדימוי של "שולף מהיר", שאינו ממצמץ מול יריבים, משחק עד כה לטובתו של טראמפ, בעיקר משום שהוא טרם עמד למבחן בעימות אמיתי. לטובת הכלכלה העולמית, וישראל כחלק ממנה, צריך לקוות שמלחמת הסחר החדשה תיוותר בגדר תוכנית מגירה – כזו שהצלחתה תתבטא בהיעדר הצורך להפעיל אותה – אחרת קנדה וסין אמנם יפסידו, אבל גם ארה"ב וישראל עלולות לשלם מחירים כבדים.