היום, ל' בשבט תשפ״ה, מדינת ישראל מציינת את יום המשפחה - יום שמוקדש לדבר היקר ביותר לכולנו. המשפחה היא העוגן שלנו, המקום שבו אנחנו תמיד רצויים. הכתף שאפשר להישען עליה, החיבוק שמעניק ביטחון. ביום הזה, אנחנו בדרך כלל עוצרים לרגע כדי להעריך את הקשרים העמוקים ביותר שלנו, ונזכרים ברגעים היפים - הורים שמחזיקים את ילדיהם, אחים ואחיות משחקים יחד, משפחות שמתקבצות סביב שולחן אחד מתווכחות, צוחקות ומשלימות באהבה גדולה.

מאז האסון הנורא שפקד אותנו ב-7 באוקטובר, יום המשפחה איננו אותו יום. הוא כבד, חסר, שונה. הוא איננו שלם. וזה מעלה בנו תהיות ומערער אותנו. איך נוכל לחגוג את אהבת המשפחה שלנו כשהלב שלנו נשבר מידיעה על כל אותן משפחות שאינן? איך נוכל להרגיש שלמים, כשאנחנו יודעים שברגעים אלו ממש, יש בתים שהתרוקנו מאדם וחדרים שילדים כבר לא משחקים בהם, שיש שולחנות שלא יתמלאו שוב בקולות צחוק ושמחה?

איך אפשר לציין יום כזה כשאנחנו יודעים שיש משפחות שלמות שלא יחזרו לעולם להיות כפי שהיו? איך אנחנו יכולים להיות שקטים כשאנחנו יודעים שהורים איבדו את ילדיהם וילדים איבדו את הוריהם? שהמשמעות של בית ומשפחה הפכה אצל רבים מדי לזיכרון בלבד? איך אנחנו יכולים לחגוג קרבה כשהקרובים לנו נמצאים בגיהנום בעזה כבר 510 ימים? 

המילה "משפחה" קיבלה משמעות אחרת - כואבת יותר, שברירית יותר, מורכבת יותר. אנחנו חיים בתוך טרגדיה שאין לה אח ורע. 1200 נרצחו ביום אחד, מתוכם 57 ילדים. 96 התייתמו מהוריהם. 251 נחטפו לרצועת עזה - מתוכם 42 ילדים - תינוקות, נערים, צעירים שנלקחו מביתם. 846 חיילים נפלו בהגנה על ביתנו; ורבבות של משפחות שנוספו למעגל השכול ושהכאב על יקיריהן ילווה אותן לעד.

מאז אותו יום, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רק לחגוג את המשפחות שלנו ביום שכזה - אנחנו מחוייבים לעמוד לצד המשפחות שאיבדו את היקר להן מכל. כאמא, אני מרגישה כמה עמוק טבוע בנו הצורך להגן, לחבק, לשמור על הילדים מכל משמר. כשיעל, גבריאל ורפאל ישנות, אני מביטה בהן והלב מתמלא אהבה אליהן, אין דבר בעולם שלא אעשה למענן. ואז חודרת המחשבה איזה מזל יש לי שהבנות שלי במיטה שלהן, כמה זכיתי  שאני יכולה לחבק אותן, להשכיב לישון. וזה בלתי נתפס. 

זוהי סיטואציה כל-כך מורכבת וכואבת, פתאום הצעקות, התיסכול, ההתעוררויות בלילה, הבכי הבלתי פוסק כי חתכתי את התפוח ולא השארתי אותו שלם - הכל הופך להיות נס שיש לי זכות אדירה לחוות אותו והדמעות מחוסר אונים הופכות לדמעות של כאב על האמהות שלעולם לא ירגישו את חוסר האונים הזה שוב, איבדו אותו לתמיד. אין דרך אחת ברורה וחד־משמעית להתמודד עם הכאב הזה. אין תשובה נכונה לכאב כזה.

אבל אני מאמינה שהדרך הנכונה לפעול ביום זה היא לחבק - לחבק את המשפחות הכואבות, לחבק את המשפחות שלנו, להחזיק חזק ולא להרפות. אני מאמינה שיום המשפחה הזה הוא לא רק יום של כאב, הוא גם יום של חיזוק. של הבנה עמוקה שאנחנו, עם ישראל, מחויבים להיות המשפחה הגדולה ביותר בעולם, ושלעולם לא נפקיר את מי שבתוך המשפחה שלנו. אנחנו לא נשאיר אף אחד לבד בכאבו. מתפקידנו להיות כאן כמשענת ליקירינו שאיבדו את היקר מכל.

לכן, את יום המשפחה הזה, יום שישי, אני מציעה שנקדיש כולנו למשפחות שכואבות. נתקבץ לזכרם. זה לא יום של חגיגה, אלא יום של חיבור עמוק שמבקש לשים בליבם אהבה. נזכור יחד את המשפחות שאינן, את הילדים שהתייתמו, את ההורים שנותרו לבד. נדליק נר לכבודן, והשבת נקדיש להן את האור הזה. נר של אור בתוך החשכה. נשלח מילות תמיכה, נבקש מילדינו שיקדישו להן ציור, נתפלל לחוסנן.

עוד ב-

צפו: רשויות מקומיות במחוות מרגשות למשפחת ביבס

לכתבה המלאה

נדאג שהן לא לבד. נזכור יחד את משפחת ביבס וסילברמן, משפחת קדם-סימן טוב, משפחת ערבה, משפחת קפשיטר, משפחת בירה, משפחת קוץ, משפחת חצרוני ואת כל המשפחות ששמן נחרת בליבנו לעד. נשב, נזכור ונספר את סיפוריהן. משפחה היא נצח. היא החיבור העמוק ביותר שלנו. וביום הזה, נזכיר לעצמנו שהמשפחות שאיבדנו הן חלק מאיתנו לנצח. ננסה להיות משענת עבור המשפחות שנותרו מפורקות.