דעות

היד הנעלמה לא מפנה אשפה - שוק בלי כללים מייצר יותר פסולת

כשהשוק לא מתמחר את העלות האמיתית, האחריות עוברת למדינה, לא כאידאולוגיה אלא כצורך כלכלי בין-דורי

יאיר אבידן | 7/5/2026 15:23

יש נושאים שנדמה לנו שהם "סביבתיים". פסולת היא אחד מהם. אבל מי שמסתכל לעומק מבין שמדובר קודם כל בסוגיה כלכלית– איך אנחנו מתמחרים עלויות, איך אנחנו מנהלים סיכונים ואיזה ערך אנחנו משאירים לדורות הבאים.

דוח הבנק העולמי What a Waste 3.0 (2026) מציב מראה לא נוחה. העולם כבר מייצר מעל 2.5 מיליארד טון פסולת בשנה, והכמות צפויה לגדול בכ-50% עד שנת 2050. אבל הנתון החשוב באמת אינו הכמות אלא העובדה שכשליש מהפסולת כלל אינו מטופל כראוי. המשמעות אינה רק לכלוך. המשמעות היא זיהום, פגיעה בבריאות, אובדן משאבים, ועלויות כלכליות מצטברות שהולכות וגדלות.

כאן נכנסת הכלכלה. השוק, כפי שהוא פועל היום, לא מתמחר את העלות האמיתית של פסולת (Externalities). זיהום אוויר, פליטות מתאן, הצפות כתוצאה מסתימות ניקוז, פגיעה בערך נכסים – כל אלה הן השפעות חיצוניות. הן קיימות, הן יקרות, אבל הן לא מגולמות במחיר המוצר או השירות. התוצאה: יש יותר מדי פסולת ופחות מדי טיפול. זהו כשל שוק קלאסי. וכשיש כשל שוק, היד הנעלמה לא פותרת – היא אף מעמיקה אותו.

הדוח מצביע גם על ממד העלות-תועלת. הקמה והפעלה של מערכות ניהול פסולת מודרניות דורשות השקעה של כ-0.3% עד 0.8% מהתמ"ג. זה נשמע לא מעט, אבל העלות של אי עשייה גבוהה יותר – מה גם שהיא מאופיינת בנזקי בריאות, פגיעה בפריון, ירידת ערך נכסים, הפסד משאבים, ופגיעה בתפקוד הערים. במונחים כלכליים, מדובר בהשקעה עם תשואה חיובית, גם אם לא תמיד היא נרשמת בדוח רווח והפסד של גוף אחד, ככל ונרשמת בכלל.

מכאן נובע מסר מדיניות ברור שלפיו אין כאן מקום לניטרליות. אם המחיר אינו משקף את העלות, מישהו צריך לתקן את המחיר. אחרת, המדרון מוביל לנזק ולחיזוק האמירה ההופכית: "רשע וטוב לו – צדיק ורע לו". התיקון לא חייב להיות כוחני, אך הוא חייב להיות עקבי. תמחור נכון של פסולת, אחריות יצרן מורחבת, רגולציה ואכיפה אפקטיבית, לצד תמריצים חיוביים לחדשנות ולכלכלה מעגלית – כל אלה אינם "התערבות יתר", אלא יצירת תנאי שוק תקינים. במילים אחרות: לא החלפת השוק כי אם תיקונו ושיפורו.

האתגר אינו רק מקומי ועכשווי, אלא הוא בעל ממד בין-דורי. פסולת שאינה מטופלת היום אינה נעלמת ובאופן טבעי היא עוברת הלאה: לקרקע, לאוויר, למים ולבסוף גם לחשבון הכלכלי של הדורות הבאים. כאשר אנחנו בוחרים לא להשקיע היום, אנחנו למעשה מעבירים חוב, לא פיננסי בלבד, אלא סביבתי וחברתי למי שיבוא אחרינו. כמו שנכתב: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" (ירמיהו ל"א, יחזקאל י"ח).

וכאן נכנסת הקיימות, לא כסיסמה אלא כמסגרת ניהול. קיימות היא היכולת לנהל ערך, סיכון וחוסן לאורך זמן. היא מחייבת אותנו להסתכל מעבר לאופק המיידי, ולשאול לא רק מה משתלם עכשיו, אלא מה נכון למערכת כולה לאורך מחזור החיים שלה.

במובן הזה, פסולת היא אינדיקטור. היא משקפת את איכות הניהול הכלכלי, את עומק החשיבה ואת האחריות שלנו. מדינות שידעו להפוך פסולת למשאב, בין היתר, דרך מיחזור, שימוש חוזר וכלכלה מעגלית לא רק יפחיתו סיכונים, אלא גם ייצרו הזדמנויות ומנועי צמיחה חדשים.

השאלה אינה אם לפעול, אלא מתי ואיך. והזמן, כמו תמיד, פועל בכיוון אחד. בסופו של דבר, פסולת שלא מנוהלת נכון אינה נעלמת. היא מצטברת. כלכלית, סביבתית ומוסרית. ועל זה נאמר – ויפה שעה אחת קודם.