10 דקות לפני שהיינו אמורים לנחות בנתב"ג ב-7.10 מחופשת חג בחו"ל, הקברניט עלה בקול רועד ברמקול והודיע שבשל סיטואציה ביטחונית בישראל, ניאלץ לנחות בקפריסין. כמה ימים לאחר מכן, הצלחנו להגיע לישראל ואני כמובן ישר עליתי על מדים.

אשתי והילדים עברו לגור אצל אחותה, כי שם יש ממ"ד. עבר שבוע, עברו שבועיים, שלושה ופתאום הרגשתי מחנק. העסק שלי מתפורר, הלקוחות שלי מאבדים סבלנות והילדים – הילדים שחיכו לטיפול ממני – נשארים מאחור.

בחופשה הראשונה מהמילואים הבנתי שיש לי בעיה נוספת. מיד לאחר שהגעתי הביתה ליומיים חופשה, בתי בת השש קפצה עליי באושר. בני בן השנתיים הפנה לי את הגב ונצמד לאמו.

"זה יעבור לו", חשבתי. ההבדל המאוד עבה הזה התחוור לי במהלך הזמן, זה לא "עבר לו" כל כך מהר, החיבור המחודש בינינו לקח כמעט שנה. בהתחלה, מצאתי את עצמי מנהל משחקי כבוד עם ילד בן שלוש. לא הבנתי איך לגשת אליו אבל התעקשתי. חזרתי הביתה והתחלתי לבנות מחדש את הקשר. 

הבן שלי ארבל אוהב כלי עבודה ואני לא הטיפוס הבונה. למרות זאת, הפכתי לאבא הנדימן. קנינו יחד כלים, צפינו בסרטוני יוטיוב, בנינו, פירקנו, הרכבנו. על אף זאת, בני לא רץ אליי בבוקר. הוא לא מפגין חיבה כלפיי ולא משתמש במילה "אבא" אלא רק כשזה התאים לו. 
בפורים האחרון, ארבל התחפש לספיידרמן. מי שמכיר אותי יודע, אני מת על גיבורי-על.

מצאתי את עצמי משחק איתו משחקי מכות של גיבורי-על. אני מגלם את הענק הירוק והוא את ספיידרמן. מדובר במשחקים שלא הייתי ממליץ לאחרים, אבל לנו הם היו בדיוק מה שהיינו צריכים. חזרתי להיות גיבור-העל של הילד שלי. הייתה לי הזכות לתקן, לשקם, להציל.

הזכות הבסיסית הזו של אבות מילואים לחזור ולשקם את מערכות היחסים שלהם עם הבנים שלהם היא לא דבר אפשרי לכל אחד. במיוחד למילואימניקים שנמצאים בסבבים אינסופיים כבר שנה וחצי, עוד מילואים ועוד מילואים ועוד היעדרות אחת שאי אפשר להסביר לילד.

מגפת הקורונה היא מגפה שדיברו על ההשפעות שלה על ילדים בלי סוף. במקרה של ילדי מילואימניקים, אף אחד לא מדבר על ההשפעה הממושכת הזו של מלחמה ארוכה כל כך שמערערת את תפקוד המשפחות ועולמם של ילדים רבים. 

בעיות קטנות הפכו למשברים. המדינה לקחה את אבא ולא נתנה לילד שום מענה. בבתי הספר לא מתמודדים עם ביטויי אלימות, עם חרדות, עם כעסים. האימהות נאלצות להתמודד לבד מול אתגרי גידול שהולכים ותופחים, זאת כאשר העמנה היחיד הוא טיפול פרטי ויקר שלא כל משפחה יכולה להרשות לעצמה.

בתמונה: אייל גל, (צילום: יח"צ)

גם כשהאבא חוזר ממילואים, הוא לא חוזר באמת. הוא עובר תהליך רגשי, מחפש איזון ואז שוב – יוצא לקרב. האימהות הן הקו האחורי, הן העוגן אבל גם הן נשחקות. מלחמה יוצרת עוד ועוד מצבים רגשיים קשים לילדים, במיוחד לילדים עם קשיי קשב וריכוז או קושי חברתי. במקביל, מערכת החינוך לא מתמודדת בהצלחה עם ילדים עם קשיים, במיוחד לא עכשיו כשהקשיים מתגברים וליותר ילדים יש קושי.

ההורה החסר רק מגביר את הקושי, מעמיק את הפער ומותיר משפחות להתמודד לבד. אין תוכנית לאומית, אין מענה רגשי מסודר ואין מסגרת תומכת. בעוד המשפחות נותרות להתמודד לבד עם הקשיים שיוצר שירות המילואים, המדינה לא מקדמת סדר יום שמטפל בבעיות האלה. המדינה חייבת להתעורר ולהקל על כלל הקשיים שחוות משפחות וילדים של מילואימניקים, לא ייתכן שילדים של אנשים שנתנו כל כך הרבה בסופו של יום יישארו לבד. 

עוד ב-

מדינה בטראומה: זה הסכום שיעלה למדינה לטפל בנפגעים

לכתבה המלאה

הכותב הוא אייל גל, מילואימניק, אבא ומייסד גלגל הצלחה - רשת מרכזים לפיתוח מיומנויות חברתיות לילדים.