בארץ

היא שקטה ומהירה: זו הסכנה שמצפה לקהל המתרחצים בעונת הקיץ

הטביעה בים הפתוח היא שקטה, מהירה ולעיתים מתרחשת לעיני משפחות שלמות. רוב מקרי הטביעה מתרחשים במספר מצומצם של ימי קיץ, לרוב בסופי שבוע. כיצד ניתן למנוע את התפתחות התופעה המדאיגה?

ד"ר יאיר סוארי | 7/7/2025 19:09

בשנה האחרונה הקריבה החברה הישראלית חיים של צעירים רבים במסגרת המאבק הביטחוני. אנו משלמים מחיר אנושי כבד על קיומנו כאן ולעיתים זהו מחיר שאין ברירה אלא לשלם. דווקא משום כך, מחובתנו כחברה לפעול בכל כוחנו כדי לא להקריב חיי אדם שלא לצורך.

המינימום שאנו יכולים וצריכים לעשות הוא לשמור על החיים במקומות שבהם ניתן לעשות זאת. זה נכון לגבי תאונות דרכים, תאונות עבודה וגם לגבי מקרי טביעה אשר לרוב ניתן למנוע באמצעים פשוטים וזולים.

נראה שכל קיץ חוזר אותו דפוס: מספר טביעות גבוה, חלקן של ילדים, חלקן של מבוגרים, רבים מהם צעירים שלא העריכו נכון את מבנה החוף ורחצו בשעות לא מתאימות, בחופים ללא שירותי הצלה ובתנאי ים שעלולים לסכן גם שחיינים מנוסים.

הטביעה בים הפתוח היא שקטה, מהירה ולעיתים מתרחשת לעיני משפחות שלמות שאינן מבינות מה מתרחש עד שהכול נגמר. מעבר ללקיחת הסיכונים המודעת של חלק מהרוחצים, יש גם פער מערכתי באופן שבו מדינת ישראל מתייחסת לתופעה.

במקום לטפל במניעה, אנחנו מטפלים רק באסון. במקום לייצר מנגנון התראה מוקדם, אנחנו מגיבים באבל. בעיניי, הגיע הזמן לשנות גישה. מהלך זה לא דורש מהפכה תקציבית אלא קצת רצון טוב ותכנון נכון.

רוב מקרי הטביעה מתרחשים במספר מצומצם של ימי קיץ, לרוב בסופי שבוע. בימים בהם מתקיים שילוב בעייתי: גובה הגלים נמצא בטווח "מסוכן־אפור" – גבוה מספיק כדי ליצור ותנאי ים מורכבים, אך לא גבוה מספיק כדי להרתיע את הרוחצים. בנוסף, אוכלוסיות מסוימות בחברה הישראלית נמצאות בסיכון גבוה יותר.

אפשר וצריך ליצור מערכת התראה ייעודית שתזהה מראש את הימים המסוכנים ותפנה את המסר לאוכלוסיות היעד. מערכות חיזוי גלים קיימות כבר, ולא מדובר בהמצאה חדשה. שילוב בין תחזית של תנאי סיכון גבוה במהלך סוף השבוע, תפעיל מערך שישלח התרעות ממוקדות ברשתות החברתיות, בשפות שונות ובהתאמה תרבותית.

דווקא בגלל שלא מדובר בהתראה לאומית, אלא במסרים ממוקדים, אפשר להפעיל את המנגנון הזה בעלות נמוכה יחסית, עם אפקטיביות גבוהה. אין צורך להרתיע את כל המדינה – אלא את מי שבאמת נמצא בסיכון. אפשר להפעיל את ההתרעות דרך משפיעני רשת, קבוצות מקומיות ועדות הורים, ורשויות סמוכות לחוף.

הגיע הזמן להסתכל על הטביעה לא כ"תאונה מצערת", אלא כתופעה שניתן לצמצם משמעותית אם רק נחליט שהיא באמת חשובה. החיים בישראל יקרים גם ככה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד עוד נפש – לא בגלל רשלנות, לא בגלל חוסר מודעות ובוודאי לא בגלל שלא הקמנו מערכת פשוטה שיכולה להציל חיים.

זו לא שאלה של תקציב – זו שאלה של סדר עדיפויות. אם נבין שהחיים של ילד שטובע ביום שישי בצהריים חשובים לא פחות מכל אתגר אחר, אולי נצליח להציל את הבאים אחריו.