בְּחַיַּי, בְּחַיַּי / יהודה עמיחי
הָעוֹלָם מָלֵא זְכִירָה וְשִכְחָה
כְּמוֹ יָם וְיָבָּשָה, לִפְעָמִים הַזִּיכָּרוֹן
הוּא הַיָּבָּשָה הַמּוצֶקֶת וְהַקַּיֶּימֶת
וְלִפְעָמִים הַזִּיּכָּרוֹן הוּא הַיָּם שֶמְכַסֶה הַכּוֹל
כְּמוֹ בַּמַּבּוּל, וְהַשּכְחָה הִיא יַבָּשָה מַצִּילָה כְּמוֹ ארָרָט

המעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות במדינת ישראל מערב פרקטיקה לאומית של עצירה קולקטיבית. כזו המבקשת ליצר סדר, הבחנה בין כאב הזיכרון ובין החיים שממשיכים. אלא שעבור רבים מהאנשים המתמודדים עם פוסט טראומה סדר זה אינו מתקיים.  

אלפים מהמטופלים שפנו וקיבלו טיפול בנט"ל מאז ה 7 באוקטובר מתמודדים עם סימפטומים פוסט טראומטיים, סימפטומים דיכאוניים משמעותיים או חרדה ברמות בינוניות עד חמורות. רבים מתמודדים לצד הטראומה האישית גם עם אובדנים טראומטיים של אנשים קרובים ויקרים להם.

לא מעט מבין המתמודדים עם הטראומה המגיעים לקליניקות הינם במצב שניתן לכנותו "הישרדות מתפקדת" -  התפקוד החיצוני נשמר אך המערכת הנפשית מצויה בדריכות ומאמץ מתמשך. הם אינם מנותקים מן החיים, עושים מאמץ להשתלב בעבודה, משרתים במילואים, מגדלים ילדים ומנהלים שגרה, בעוד הנפש אינה נחה ונאבקת באופן מתמיד בזיכרון המאיים.

הטראומה אינה זיכרון במובן הרגיל, היא אינה נאספת ומתארגנת כסיפור עבר, הניתן לשליטה אלא מתקיימת במעין בלבול זמנים, כאשר ההווה נעשה העבר והעבר נוכח בהווה, בגוף ובנפש. יום הזיכרון נחווה לא פעם כאירוע חושי: הצפירה, השירים, סיפורי ותמונות הקרב והאובדן וההתכנסויות אינם נשארים בגבולות התודעה, הם חודרים פנימה אל מערכת העצבים ומפעילים אותה.

התגובה לכך אינה "היזכרות" מרצון, כזו שניתנת לזימון, אלא חוויה חוזרת וחודרנית. הגוף מגיב כאילו הסכנה מתרחשת כעת, הדופק עולה, הנשימה מתקצרת, המתח מתגבר. במובנים רבים יום הזיכרון אינו רק יום של זיכרון אלא גם יום של עוררות.

מדברי מטופל ששיתף:  "ביום הזיכרון אני לא רוצה שיגידו לי מה ואיך לזכור. אני רוצה להתכנס, להיות עם עצמי, לא לראות אף אחד, רק את המשפחה שלי".                                                         
יום הזיכרון הלאומי מבקש מן הפרט להתקרב אל זיכרון האובדן דרך טקסים, בעוד המערכת הפנימית המתמודדת עם טראומה מבקשת דווקא להתרחק מן הזיכרון, לא מתוך חוסר כבוד, אלא מתוך צורך לשמור על הנפש באמצעות ההימנעות.

לא כל מי שמתרחק מן הטקס מתרחק מן הזיכרון, לעיתים הוא פשוט קרוב אליו מידי. בין שתי התנועות הללו, הזוכרת והנמנעת קיים מתח - יום אחד בשנה שבו מדינה שלמה עוצרת כדי לזכור, בעוד עבור חלק מהאנשים, שעבורם אין כמעט רגע של שכחה, דווקא הזמנה זו מייצרת קושי ואיום על מנגנוני ההישרדות המצילים ומתחזקים אותם.  

חוויה נוספת שאנו פוגשים בהתמודדות של מטופלים עם יום הזיכרון מתייחסת לאופן שבו הזיכרון הקולקטיבי במרחב הציבורי עלול לטשטש ואף לשלול את ייחודיות הזיכרון והאובדן הפרטי. אב שכול שיתף כי “הזיכרון הכללי בולע את הזיכרון של הבן שלי”. עבורו, האובדן האישי נעלם בתוך חוויית הזיכרון הקולקטיבי, תהליך הנחווה כהפוך למאמץ ההנצחה האישי, המבקש לשמר ייחוד, פנים וסיפור.

ייתכן שדווקא ביום הזה נדרשת הקשבה מסוג אחר - לא רק למה שנאמר בקול, אלא גם למה שמתקשה להיאמר. הבנה שיום הזיכרון אינו נחווה באופן אחיד, עבור חלק מאתנו הוא רגע של שייכות עמוקה, אך עבור אחרים הוא סערה פנימית מורכבת ולעיתים מציפה. האתגר הוא להחזיק יחד את הזיכרון המשותף ואת החוויה האישית מבלי לבטל אף אחד מהם ולאפשר לכל אחד לזכור ולהתאבל בדרכו.

עוד ב-

יוזמת הזיכרון הראשונה שתנציח את החיילים השקופים: "אתם לא לבד"

לכתבה המלאה

הכותבת: אירית אלוני, עו"ס קליני, מנהלת היחידה הקלינית בעמותת נט"ל