בחודש מרץ 2017 אישה כבת 60 אושפזה בבית החולים שיבא לצורך ניתוח אלקטיבי להחלפת מפרק ירך שמאל. האישה - עובדת נקיון, הומלצה לעבור את הניתוח על רקע כאבים במפרק. עובר לניתוח חרף הכאבים היא תפקדה היטב, עבדה בעבודה פיזית. התובעת התלבטה אם לעבור את הניתוח שכן, כתחליף, ניתן היה להמשיך בטיפול שמרני.

אולם, לאור ההסבר שניתן לה ע"י צוות ביה"ח היא החליטה לעבור את הניתוח. לאחר ההתערבות הניתוחית האישה גילתה לתדהמתה כי רגלה השמאלית התארכה ביחס לרגל ימין, ובנוסף, נגרמה לה פגיעה בעצב שבאה לידי ביטוי בין היתר בצניחת כף רגלה  (Drop Foot).
 

עוד ב-

משבר אמון: כחמישית מהחולים הכרוניים בארץ אינם מאמינים בגורמים הרפואיים

לכתבה המלאה

בעקבות הניתוח, נוכח המוגבלות הפיזית שנרמה לה, חלה הדרדרות חמורה במצבה הנפשי של האישה אשר נכנסה לדיכאון, החלה להרגיש חסרת תועלת וסבלה מחשיבה אובדנית. יממה לאחר יום הולדתה ה-60 היא אף ניסתה לשים קץ לחייה באמצעות בליעת כמות גדולה של כדורים, חייה ניצלו בנס רק בזכות ערנות בני המשפחה.

בתביעה שהוגשה באוגוסט 2018 באמצעות עו"ד מריצה דוידוף-יעקובי,  נטען כי בית החולים התרשל מאחר שלא ננקטו הצעדים הנדרשים למזער את הסיכון לפגיעה עצבית במהלך הניתוח. עוד נטען, כי בית החולים התרשל כשלא הסביר לתובעת על הסיכונים בניתוח, לרבות הפגיעה בעצב והתארכות הרגל. בכך, בית החולים במחדליו פגע קשות בזכותה לאוטונומיה על גופה. הפן הנוסף של ההתרשלות בהתאם לכתב-התביעה - זיהוי מאוחר של השיתוק העצבי שנגרם למטופלת ואי ביצוע ניתוח רויזיה מידי לצורך מניעת נזק תמידי לעצב .

מנגד טען בית החולים, שיוצג על ידי עו"ד פזית גלובינסקי, כי הטיפול שקיבלה התובעת היה בהתאם לפרקטיקה רפואית מקובלת, וכי פגיעה עצבית והבדל באורכי הרגליים הם סיבוכים ידועים בניתוחים מסוג זה. עוד נטען בכתב ההגנה, כי אבחון הפגיעה העצבית במועד מוקדם יותר לא היה בו כדי לשנות את הטיפול שניתן לתובעת לאחר הניתוח.

לצורך הכרעה במחלוקת בית המשפט מינה מומחה רפואי שקבע בחוות-דעתו כי הפגיעה שנגרמה לתובעת אינה תוצאה של רשלנות רפואית, וכי הניתוח בוצע לפי סטנדרט רפואי מקובל. המומחה הוסיף שהתובעת קיבלה את המידע הרלוונטי על הניתוח, שכן היא חתמה על טופס הסכמה לניתוח בו פורטו הסכנות האפשריות. הפגם היחיד שמצא המומחה בהתנהלות בית החולים היה זיהוי מאוחר של הפגיעה העצבית שנגרמה למטופלת. עם זאת, המומחה קבע כי אין קונצזוס רפואי לגבי הנחיצות של התערבות כירורגית נוספת בסיטואציה זו, וכי ממילא הניתוח החוזר לא היה בעל סיכויי הצלחה משמעותיים. לפיכך, נקבע כי לא היתה התרשלות מצד ביה"ח גם באי ביצוע הניתוח החוזר.

עו"ד דוידוף-יעקובי סירבה להשלים עם חוות-הדעת וביקשה לזמן את המומחה לחקירה נגדית, כמו כן היא ביקשה לחקור את המנתח שביצע את הניתוח.  ימים ספורים לפני הדיון במהלכו היו אמורים להיחקר השניים, בית החולים הסכים לפצות את התובעת בסכום של 400,000 שקל, מבלי להודות בטענה כלשהי מטענות התובעת.
בית המשפט אישר לאחרונה את מתווה הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין.