ביום הזכרון, במלאת אחת עשרה שנים להירצחו של שלום יוחאי שרקי ז"ל בפיגוע הדריסה בירושלים, מגיש חדשות 12 יאיר שרקי משתף בטקסט חשוף וכואב על הגעגוע שאינו מרפה ועל הזיכרון שנמתח לאורך השנים. בתיאורו הוא שוזר את תחנות חייו של אחיו - מהילדות בתלמוד התורה, דרך השירות הצבאי ועד להנצחה הטכנולוגית המודרנית - ומעניק הצצה לדמותו המיוחדת של שלום, שהחמיץ את המהפכה הדיגיטלית אך נותר נוכח בלב בני משפחתו.

כך כתב שרקי: "כבר אחת עשרה שנים שיום השואה אצלי הוא כבר תחילת יום הזיכרון. יום שנמשך שבוע, מהתאריך ששלום שלנו נרצח ועד היום שבו מבטיחים לזכור את כולם.

באוטו הפלייליסט על השירים האלה ששלום אהב במיוחד. אהב לשמוע ולשיר (בזיוף מפורסם של שיר העמק. ובאב אל ואד) ולהכיר את כל המילים והמשוררים.

אחת עשרה שנים והגעגוע הוא לא רק לשלום שעזב אותנו. זה של גיל 26. שהדריך במסע ישראלי ובבני צבי ובמורשה. שאהב לטייל עם זקן בלונדיני וכובע טמבל נצחי. אלא געגוע לשלום של כל השנים שהיו. אל הילד הבלונדיני המתולתל עם העיניים הכחולות שהלך איתי (או הלכתי איתו) לתלמוד תורה. ילד חכם עם משקפיים עבים וספרים עבים יותר. קרא את כל הספרייה בבית רוס בשיטתיות והדביק גם אותי ואותנו באובססיה לכל מה שמודפס. הוא היה זה שתמיד ידע המון דברים (גם אזוטריים) על כל נושא בעידן שלפני ויקיפדיה. שהתעניין בצמחים ובזוחלים ובטבע ובפרחים.

אל הנער בישיבה התיכונית, שהיה חוזר הביתה מהישיבה בבית אל עם סיפורים של גדולים, העביר שעות על המחשב והכיר כל פונט בוורד וכל פטנט עיצובי, כדי לעשות את ״פשיטא״ של בני צבי עם כל הבדיחות הפנימיות ולערוך את העלון של תנועת אריאל ששכחתי את שמו. ואל שלום של חיל הים עם הסיפורים והפלברות על הדבּוּרים בים, ואת שלום של אחרי הצבא, כששוב חלקנו את אותו חדר אצל ההורים ושוב ארוחות משותפות של מוצאי שבת שנדמו לנו כמו פסגה קולינרית.

אחת עשרה שנים זה הרבה או קצת? תלוי מתי. נראה כאילו כל זה היה רק לא מזמן, אבל גם הכל קרה מאז. מסביב יש נהרות של שכול חדש שכמו נערם על גבי החוסר שלנו, הישן. אבל גם מזכיר אותו ואת הגוונים של ההיעדר. יש גם אינסוף הנצחה שכמו תובעת ושואלת, בשם זכרו הטוב של שלום: ומי יזכור אותו? גם לכתוב זה משהו.

עוד ב-

בשידור חי בחדשות 12: יאיר שרקי הודה בכנות - "אני משת"פ עם הבלוף"

לכתבה המלאה

שלום החמיץ אולי בכוונה את המהפכה הטכנולוגית. ב-2015 הוא עוד לא עבר לסמארטפון. לא היה לו וואטסאפ ולכן גם הזכרונות הדיגיטליים דלים. יש תמונות כי הוא טיפוס שעושה חשק לצלם. אבל לא הרבה סרטונים. לא הודעות קוליות. לא התכתבויות בלתי נגמרות. הוא כמובן הפך לסטיקר עוד לפני שזה היה אופנה. ובשנה העשירית הדפסנו מחדש. אבל סטיקר זה בעצמו עניין מיושן מתברר. אז עכשיו כבר יש קוד לסריקה על המצבה (מיזם אדיר של ריממבר. אכתוב בנפרד) ומתברר שגם בוט בבינה מלאכותית, שהכינה בת דודה שלנו חפציה, שמספרים לו על שלום ומקבלים קומיקס שלפעמים (אבל לא תמיד, בכל זאת AI) מבהיל בדיוק ובקליעה לרוחו הטובה של שלום ולמבע פניו שחסר. ואני כל כך מתגעגע."