דעות

שמיים סגורים, אופק חסום: כך משפיע משבר התעופה על הכלכלה הישראלית

ענף התעופה קורס וההשלכות מורגשות בכל תחומה החיים – כשהציבור הוא זה שמשלם את המחיר. ישראל אינה אמורה להיות מדינה מבודדת, בטח לא בגלל עיוורון בירוקרטי או חוסר אומץ פוליטי. את המצב עוד אפשר לשנות, אם רק תהיה מנהיגות

ח"כ עודד פורר | 10/6/2025 9:16

מאז ה-7 באוקטובר 2023, מתמודדת מדינת ישראל עם איומים ביטחוניים חסרי תקדים. בעוד מערכת הביטחון פועלת ללא הרף בשורה רחבה של גזרות, דווקא עורק החיים המרכזי של ישראל לעולם – התחבורה האווירית – קורס. הסיבות לכך טמונות לא רק באיומים חיצוניים, אלא גם בהיעדר מנהיגות והחלטות אסטרטגיות מבפנים.

נמל התעופה בן גוריון פועל בחלק מהזמן במתכונת מיוחדת, חברות תעופה בינלאומיות נוטשות ומחירי הטיסות מאמירים לשחקים. זהו אינו רק משבר לוגיסטי; זוהי פגיעה רחבה ועמוקה בכל תחומי החיים בישראל: הכלכלה מדממת, הדיפלומטיה משותקת, והחופש התעופתי שקריטי כל כך לפיתוח עסקים חובקי עולם ולתעשיית הייטק משגשגת, נמצא בסכנה.

מחדל לאומי: כשהממשלה מפקירה את השמיים
במקום להוביל תוכנית לאומית סדורה להתמודדות עם מצב חירום זה, עוסקת שרת התחבורה, מירי רגב, בסרטוני טיקטוק ובצילומי יח"צ מנסיעותיה הרבות לחו"ל. האדישות, כאילו מדובר בקשיי שגרה שוליים, רק מעצימים את חוסר האמון בחופש התעופתי ומרחיקים את הפתרון. התוצאה: הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המחיר הכבד ביותר – בכיס, בזמן, ובתחושת חוסר ביטחון וניתוק.

חשוב להסביר: הפגיעה הכלכלית אינה נעצרת בשערי נתב"ג – התיירות הנכנסת מתייבשת לחלוטין, מה שממוטט עסקים רבים התלויים בה. עסקים קטנים ובינוניים העובדים מול גורמים בינלאומיים קורסים. ענפים המבוססים על תיירות נכנסת צריכים לחשב מסלול מחדש וסטודנטים וחוקרים מתקשים לצאת ולהיכנס ארצה, תוך פגיעה בקשרי האקדמיה ובעתיד המחקרי של ישראל.

בעידן שבו הכלכלה העולמית מבוססת על תנועה חופשית של אנשים, סחורות וידע, ישראל פשוט הפסיקה לזוז. שוק התעופה הישראלי הפך, למעשה, לדואופול, אם לא למונופול דה-פקטו. כשהתחרות נעלמת, המחירים מזנקים באופן בלתי נתפס. ואכן, מחירי כרטיסים ליעדים קרובים עלו באופן דרסטי מהמחיר הממוצע טרום המלחמה. וטיסה לחו"ל – בין אם לחופשה או לצורך עסקים, הפכה להוצאה יקרה שבעתיים מבעבר.

הרושם שמתקבל הוא שבמקום להתערב באופן נחרץ בכשלי השוק, לפקח על מחירים בקווים מונופוליסטיים ולתגמל חברות תעופה ששמרו על קשר עם ישראל, משרד התחבורה מותיר את האזרחים להתמודד לבד מול כוחות השוק. עליית המחירים משפיעה דרמטית על האינפלציה ומתגלגלת לכיסם של האזרחים – וזאת במציאות המאופיינת ביוקר מחייה ובמצב עניינים בו הסיכוי להורדת הריבית מתרחק.

הצמצום הדרמטי בגישה לישראל פוגע אנושות גם במעמדה הבינלאומי של המדינה. קושי כרוני להגיע לישראל – או לצאת ממנה – ממוטט את אמון המשקיעים, פוגע בזמינות ההיי-טק הישראלי לשווקים הגלובליים, משבש את שרשרות האספקה של ייבוא וייצוא, ומערער את יכולת המדינה לשדר יציבות ואמינות.

בזמן שהציבור הישראלי קורס תחת הנטל, שרת התחבורה ממשיכה במסעותיה סביב הגלובוס – ועד כה קשה להצביע על צעדים מהותיים שהובילה לטובת הציבור הישראלי שנותר תקוע כאן. ממשלת ה-7 באוקטובר, שכבר איבדה את הביטחון בדרום ובצפון, ממשיכה גם באובדן השליטה על שמי המדינה. ישראל אינה אמורה להיות מדינה מבודדת; בטח לא בגלל עיוורון בירוקרטי או חוסר אומץ פוליטי.

כך אפשר לתקן: הצעדים ליציאה מהמשבר
היציאה מהמשבר אינה מדע בדיוני. היא דורשת מנהיגות, נחישות ותכנון:

הקמת חמ"ל תעופה לאומי מיידי: בשיתוף פעולה מלא של כל הגורמים הרלוונטיים: ביטחון, אוצר, תחבורה וחברות התעופה.
תמריצים אגרסיביים לחברות תעופה בינלאומיות: מענקים, ערבויות ביטחוניות, והסכמים דו-צדדיים שיבטיחו את חזרתן.
פיקוח זמני על קווים מונופוליסטיים: כדי להבטיח מחיר הוגן ושפוי לאזרח.
פעולה ביטחונית ואזורית נחושה: להסרת האיום החות'י, ובכך להשיב לישראל את הריבונות המלאה על נתיביה האוויריים.

אחריות – לא יחסי ציבור
תחבורה היא שירות בסיסי וזכות אזרחית. תעופה אינה פריבילגיה של מעטים – היא עוגן קריטי של כלכלה מודרנית, ביטחון לאומי וחברה חופשית. כשהשמיים סגורים, גם האופק נחסם. כשתחבורה הופכת לכלי פוליטי במקום לכלי לאומי, הציבור משלם את המחיר היקר ביותר. הגיע הזמן שמשרד התחבורה יתפקד באחריות – ולא ימשיך להתחמק ממנה.