דעות
אזרחות או נתינות? על הקו הדק שבין זכויות לכוח
בעקבות דבריו של אהרן ברק ומה שהם חושפים באווירה הישראלית הנוכחית | טור מיוחד מאת יאיר אבידן
המונח "נתין" נשמע לרבים מאיתנו ארכאי, כמעט מעליב. הוא שייך לעולם של מלכים, אימפריות ומשטרים טרום דמוקרטיים. ובכל זאת, כאשר אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, משתמש במונח הזה כדי לתאר תחושה אזרחית עכשווית – אין זו פליטת פה, אלא אזהרה מושגית. לא מדובר בהכרזה משפטית, אלא בתיאור של תהליך תודעתי מוסדי שמתרחש לעיתים דווקא כשהמסגרות הפורמליות עוד עומדות על תילן.
נתינות איננה סטטוס חוקי. היא אינה נקבעת בדרכון ואינה נשללת בקלפי. נתינות היא מצב שבו משתנה מערכת היחסים בין הפרט לשלטון. אזרח הוא מי שחי תחת שלטון שמוגבל על ידי חוק ומוסדות עצמאיים; נתין הוא מי שחי תחת שלטון שכוחו קודם לביקורת עליו. נתין הוא מי שכפוף לשלטון, גם אם הוא ממשיך להצביע, לשלם מסים ולחיות בתוך מסגרת חוקית כלשהי.
ההבדל איננו טכני, אלא עמוק – בין זכויות שמובטחות לבין זכויות שתלויות ברצון, בכוח או בנסיבות. במובן הזה, נתינות נוצרת כאשר מתקיימים שלושה תנאים מצטברים. הראשון הוא ערעור על עצמאות מוסדות הבקרה, ובראשם מערכת המשפט, לא כוויכוח נקודתי על פסיקה זו או אחרת, אלא כהטלת ספק בלגיטימיות של עצם הריסון. השני הוא העברת מוקד הנאמנות מהכללים אל האנשים – מהחוק אל המנהיג, מההליך אל התוצאה הרצויה. והשלישי הוא הפנמה אזרחית שקטה של תלות: תחושה שזכויות אינן נתונות עוד כברירת מחדל, אלא יש "לשמור עליהן", "להיזהר", או לדעת מתי לא לעמוד על שלהן.
על הרקע הזה יש להבין את דבריו של ברק. הם אינם קינה על אובדן יוקרה של בית המשפט, ואינם געגוע לסדר ישן לשמו. הם אבחון של שינוי עמוק יותר – שינוי בתפיסת האזרחות עצמה. כאשר מערכת משפט נתפסת כגורם שיש "לאזן מחדש", "לאלף" או "להכניע" בשם הרוב – הרי שהרוב עצמו עלול לגלות, לעיתים מאוחר מדי, שהוא ויתר על אחת ההגנות המרכזיות שלו מפני שרירותיות של כוח.
אהרן ברק (צילום פלאש 90/חיים גולדברג)
האווירה הישראלית סביב השינוי המשפטי מסבירה מדוע אמירה כזו מהדהדת בעוצמה. השיח הציבורי איננו עוסק רק בסעיפים, בוועדות או במנגנוני מינוי. הוא נוגע בשאלה בסיסית בהרבה: האם החוק הוא מסגרת שמגבילה כוח, או כלי שמממש כוח. כאשר השאלה הזו מוכרעת לטובת האפשרות השנייה, גם מי שתומך בשלטון הקיים עלול להפוך, ביום אחר ובנסיבות אחרות, לנתין שלו. ועל זה ניתן לומר – איך שגלגל מסתובב לו.
החשש ממצב של נתינות איננו ייחודי לישראל. הוא מאפיין תקופה רחבה יותר בעולם המערבי, שבה מנהיגות אישית, כוחנית מחליפה מוסדות, נורמות ותהליכים. כך, בתקופת דונלד טראמפ בארה"ב הותקפו שוב ושוב בתי משפט, התקשורת והפקידות המקצועית; ובאירופה, ממשלות בהונגריה ובפולין פעלו במוצהר להחלשת עצמאות מערכת המשפט בשם "רצון העם". אלא שבישראל, בשל השילוב בין קיטוב חברתי חריף, מציאות ביטחונית מתמשכת והיעדר חוקה מלאה, הרגישות לתהליכים כאלה גבוהה במיוחד. כאן, בלמים ואיזונים אינם מותרות תיאורטיות או פריבילגיה אליטיסטית – כאן הם תנאי יסוד לחוסן אזרחי ולאומי.
נתינות איננה מתרחשת ביום אחד, וגם לא בהכרח מתוך כוונה מוצהרת. היא מתהווה כאשר אזרחים מפסיקים לצפות להגנה מוסדית, ומתחילים להתאים את התנהלותם לשיקולי כוח. כאשר הם שואלים פחות "מה מותר לפי החוק", ויותר "מה כדאי מול השלטון". זה הרגע שבו דמוקרטיה חדלה להיות מרחב של אזרחות פעילה, והופכת למרחב של זהירות, הסתגלות ולעיתים שתיקה.
בסופו של דבר, המבחן איננו משפטי בלבד אלא אזרחי. השאלה איננה מי מחזיק היום בכוח, אלא כיצד הכוח מוחזק, מרוסן ומבוקר. חברה חופשית אינה נמדדת ברגעי נוחות והסכמה, אלא נמדדת ביכולתה להבטיח שגם כאשר השלטון חזק, פופולרי או נחוש – האזרח נשאר מוגן.
נתינות מתחילה במקום שבו ההגנות נתפסות כמכשול, והאזרחות מסתיימת במקום שבו הביטחון בזכויות מוחלף בתקווה לטוב לבו של השלטון. המוסר השכל מדבריו של אהרן ברק ומהאווירה הישראלית הנוכחית ברור – והוא שאזרחות איננה מצב טבעי, אלא הישג שדורש תחזוקה מתמדת.
את ההישג הזה ניתן לאבד לא רק בכפייה, אלא גם בשתיקה. לכן, חשוב שהציבור יאמר את דברו, בהמוניו, בשם אחריות אזרחית לעתיד המדינה – ויפה שעה אחת קודם.
עוד ב-
*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. כיום עמית מחקר בכיר, המכון למדיניות ואסטרטגיה IPS – אוניברסיטת רייכמן.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(2):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
2.כולנו נתינים של עמית העריץ שהכל בידו וידו בכל. (ל"ת)מראה שעל הקיר 01/2026/11הגב לתגובה זו0 0סגור
-
1.ציבור פרמטיבי מסכים לנתינות. (ל"ת)אורח 01/2026/11הגב לתגובה זו1 0סגור
