ההכרזה על הפסקת האש ביום רביעי לפנות בוקר, רחוקה מלספק תשובות ברורות. כשסימני השאלה עדיין רבים, חשוב לומר באופן חד וצלול: הפגיעה הקשה במשטר הקיצוני באיראן – זה שאיים, תכנן אך לא הצליח להשמיד אותנו, ושיתוף הפעולה יוצא הדופן בין ארצות הברית לישראל, אינם פחות מנס. אנחנו בצד הנכון של ההיסטוריה.

ובכל זאת, במצב העניינים הנוכחי, נדרש לשאול: היכן התחלנו והיכן אנו עומדים, ולאן נכון לחתור כדי להבטיח עתיד בטוח יותר למדינת ישראל, למזרח התיכון ולעולם. זהו למעשה המבחן האמיתי של מנהיגות: לא רק לנהל את המלחמה באופן תעשייתי, אלא לבחון ללא הרף את הקשר בין היעד המדיני, האסטרטגיה הנבחרת והפעולה האופרטיבית שמממשת אותה.

יש רגעים בהיסטוריה שבהם שינוי משטר אינו מבשר תקווה, אלא מחליף איום אחד באחר. איראן ניצבת בדיוק ברגע כזה. אין כאן מעבר מחושך לאור, אלא תזוזה מסוכנת בין שני מודלים של שליטה: מתיאוקרטיה, לדיקטטורה צבאית-דתית. השאלה כעת אינה רק מה יקרה באיראן, אלא מה העולם, ובעיקר הנשיא דונלד טראמפ, יבחר לעשות כדי להשפיע על התוצאה.

כבר במאה הראשונה לספירה טבע ההיסטוריון והסופר יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו) את המושג "תיאוקרטיה" – שלטון שבו הריבונות מיוחסת לאל. במובן זה, הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה חריגה, כי אם גלגול מודרני של רעיון עתיק: שלטון המדבר בשם אמת מוחלטת שאינה ניתנת לערעור.

אלא שהתיאוקרטיה האיראנית חרגה הרבה מעבר לכך. היא הפכה למנגנון דורסני המבקש לא רק לשלוט במדינה, אלא לעצב את האזור כולו באמצעות ייצוא מתמשך של המהפכה. במשך כמעט חמישה עשורים, האידיאולוגיה השיעית הקיצונית שימשה כלי שליטה, והחברה האיראנית נלכדה בין כפייה דתית לדיכוי פוליטי. בו בזמן, התיאוקרטיה האיראנית  שימשה גם לערעור היציבות והביטחון האזורי והעולמי. 

המלחמה הנוכחית נועדה לייצר הזדמנות לשינוי משטר, אך אין פירוש הדבר שמדובר במעבר למציאות טובה יותר – להפך. ייתכן כי לנגד עינינו מתהווה מודל מסוכן אף יותר: במקום שלטון דתי קיצוני, דיקטטורה צבאית הנשענת על אותה אידיאולוגיה. במילים אחרות: אנו עשויים להיות עדים להיווצרות מודל חדש – דיקטטורה צבאית-דתית, שמחברת בין חרב לאמונה, בין כוח ללגיטימציה. לא במקרה פועלים משמרות המהפכה לשמר רציפות אידיאולוגית, בין היתר באמצעות מינויו וחיזוק מעמדו של מוג'תבא חמינאי, למרות שזה כלל לא נצפה בציבור. זהו ניסיון להבטיח שליטה פנימה והחוצה, גם כאשר המערכת עצמה מתערערת.

ההבחנה בין תיאוקרטיה לדיקטטורה קריטית היא בכך שתיאוקרטיה נשענת על רעיון המסוגל לגייס המונים, ואילו דיקטטורה נשענת על כוח בלבד. אולם כאשר השתיים מתמזגות, נוצר מנגנון מסוכן במיוחד: האמונה משרתת את הכוח, והכוח מחזק את האמונה.

ובכל זאת, חשוב גם להביא בחשבון כי איראן אינה קוריאה הצפונית. המסורת הפרסית, המעמד הבינוני הדומיננטי, היזמות הכלכלית וצורך בקשרים עם העולם – כל אלה מגבילים את יכולת המשטר להפוך למדינה סגורה לאורך זמן. מכאן נגזרת תובנה משמעותית: השינוי באיראן אינו צפוי לצמוח כמהפכה עממית טהורה, אלא דווקא מתוך סדקים בתוך המשטר. ייתכן כי על רקע תוצאות המלחמה, החיסולים וההרס – גורמים מתוך המערכת ובפרט הצבא, יבחרו להצטרף ללחץ הציבורי, גם במחיר של עימות פנימי ואף מלחמת אזרחים.

הפיתוי לחשוב שהרס כולל של איראן יביא לשינוי הוא מובן, אך שגוי. חורבן טוטאלי מייצר כאוס, וכאשר יש כאוס, דווקא הכוחות המאורגנים והקיצוניים ביותר הם הראשונים להתחזק. במקרה האיראני, המשמעות ברורה: דווקא משמרות המהפכה, אלה שמנהלים את איראן דה-פקטו, יוצאים מחוזקים, והתוצאה הסופית עלולה להיות גרועה אפילו יותר מהמצב הקודם.

ברקע הדיווחים על שיחות מתקרבות בין נציגי ארצות הברית ואיראן, אני סבור כי כל הסדר חייב להיות מוכתב מתוך קווים אדומים ברורים: פתיחת מצרי הורמוז לתנועה חופשית, מניעת נשק גרעיני, הסרת איום הטילים, הפסקת התמיכה במליציות ובצבאות הטרור. ובעיקר, יצירת תנאים לבחירות חופשיות בפיקוח בינלאומי. הנהגה באיראן חייבת להבין: כל חזרה לדפוסים ישנים תענה בתגובה מיידית ונחרצת.

המאבק מול איראן איננו "הכול או כלום". מדובר במאבק על עיצוב תנאים: בין לחץ ליציבות, בין פגיעה ממוקדת לקריסה כוללת, בין השפעה חיצונית לשינוי פנימי. דווקא ההבנה שהרס מוחלט איננו פתרון, היא זו שמאפשרת לבחון ולהעמיד אסטרטגיה אפקטיבית באמת.

כך או כך, איש אינו יודע לאן יובילו הפסקת האש השברירית והניסיון ליצירת הסדר בזירה הדיפלומטית. עם זאת דבר אחד ברור: אם משמרות המהפכה יישארו הכוח המוביל באיראן, המציאות שתיווצר עלולה להיות מסוכנת אף יותר מזו שקדמה למלחמה. דווקא בחסות הפסקת האש, הסכנה להפיכתה של איראן מתיאוקרטיה דתית לדיקטטורה צבאית-דתית דורסנית – הפכה מוחשית ומיידית יותר. לכן, השאלה שצריכה להטריד כל מקבל החלטות איננה רק כיצד מנצחים בשדה הקרב, אלא איזה עולם נוצר ביום שאחרי הניצחון.

עוד ב-

המבחן של העם היהודי: יש מה שנשבר – ויש מה שמחזיק אותנו

לכתבה המלאה

*הכותב, יצחק (ג'רי( גרשון, הוא אלוף במיל'. כיהן בין היתר כמפקד אוגדת איו"ש בתקופת האינתיפאדה השנייה ובמבצע "חומת מגן", כאלוף פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה וכסגן מפקד פיקוד הצפון בסבב הקודם של המלחמה הנוכחית.