לפי פסק הדין, התובעת הייתה אמורה להיכנס לדירה לפני כחמש שנים, בינואר 2020, אולם היא קיבלה את הדירה באיחור. כעבור כשנתיים וחצי, לאחר שפנתה לבית המשפט, הוא קבע כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים בשל הכשלים. המסירה התבצעה בפועל רק בחודש אוקטובר 2020. כעבור שנתיים הרוכשת תבעה פיצוי בשל האיחור בטענה שהחברה עדיין לא תיקנה את ליקויי האיטום וניסתה לכפות עליה, כך לטענתה, להיכנס אליה למרות שהליקויים לא טופלו.

בפסק הדין, השופטת מיקה בנקי הבהירה את החובה לספק דירה תקינה מבחינה תשתיתית, וציינה כי: "יש להבחין בין ליקויים הפוגעים ב'נוחות המגורים' בלבד ובין ליקויים מהותיים הפוגעים בשימוש הבסיסי בדירה למגורים כדוגמת רטיבות קשה". השופטת אימצה את הקביעה מההליך הקודם לפיה "בינואר 2020 הדירה לא הייתה ראויה למגורים בשל ליקויי איטום ורטיבות, והתובעת הייתה זכאית שלא ליטול חזקה עד לתיקונם".

דונה טענה כי חלק מהעיכוב נבע בשל בקשת הרוכשת לשינויים בדירה, אולם השופטת דחתה טענה זו. החברה הציגה טפסי שינויים שבהם נכתב כי כל שינוי קטן, כמו הזזת נקודת חשמל, גורר עיכוב של 30 יום. השופטת מתחה ביקורת על סבירות הנתונים הללו וקבעה כי: "נראה שמתעורר ספק האם יש לקבוע שהיקף העיכוב הצפוי מתוספת ימי העבודה בגין כל אחד מהם בנפרד הוא אכן סביר".