נתחיל מהסוף - "שתי מדינות לשני עמים" מי לא מכיר את המושג הזה שהפך להיות ליבת העיסוק בקרב הפוליטיקאים ושגור בפיהם של כלל האזרחים. אבל האם ידעתם שתוך כדי החיים שבשגרה, מתחת לאפינו הוקמה מדינה בתוך מדינה?

השמאל ירצה לנכס את הקרדיט אליו, הימין יטען שזה לא נכון ויאבק על כך אבל התשתיות שנציגי הכנסת בנו וסללו לאורך השנים האחרונות, נותנות את אותותיה. בזכותם ורק בזכותם, אנו חיים בשתי מדינות לשני עמים.
 

במדינה מתוקנת, מערכת בחירות מתקיימת אחת לכמה שנים. מקימים מטה של אנשי מקצוע, משיגים תורמים, בונים תקציב (ומקווים לקבל בחזרה במידה ונכנסים), מכניסים כוכבים חדשים לרשימה המתגבשת, המפלגות מחדדות מסרים, מפעילות את הרשתות החברתיות (אגב, בחלק מהמדינות שבהן עבדתי יש רגולציה קשה בנושא), מחלקות הוראות למתנדבים והמועמדים מחממים את גרונותיהם ויוצאים לרחובות - לוחצים ידיים ועושים סלפי אבל כאמור, כל זה קורה אחת לכמה שנים.

בעקבות הכאוס הפוליטי שהמדינה נגררה אליה בשנים האחרונות ניכר כי מערכת הבחירות החמישית עברה למדינה שהוקמה בחסות נציגי כנסת ישראל - מדינת הטוויטר.

במדינה הזו כמעט ואין חוקים, אין רגולציה ולמעט העובדה שהמסרים צריכים להיות קצרים, המערב הפרוע - עשה כראות עיניך, עקוץ כאוות נפשך וחסום את מתנגדך אבל אם קבלת אלף לבבות וכמה שיתופים אתה באולימפוס ולרגע נדמה לך כי אתה מעניין את כלל הציבור והוא יחזיר לך כגמולך ביום הבוחר.

מנתונים שהתפרסמו בשנה האחרונה נראה כי ישנם כחצי מיליארד עוקבים ברשת החברתית ועל פי הערכות ישנם בסך הכל מאה אלף ישראלים. לצורך ההבנה, בכדי לעבור את אחוז החסימה (3.25%) יש צורך להביא 140 אלף מצביעים. קולטים? מספר האזרחים בעלי דרכון תכלת עם לוגו של ציפור כחולה עומד על שלושה מנדטים בלבד.

הנתון הזה לא רק מעניין אלא ממחיש את העובדה כי מאז יצאה המדינה לסבב נוסף, המערכה האמיתית לא מתקיימת בקרב אזרחי מדינת ישראל אלא במדינת הטוויטר ותושביה.

האדישות וחוסר ההתרגשות מרוב הפוליטיקאים המסתובבים במחנה יהודה בירושלים או בחופי תל אביב שברו שיאים. הסרטונים המגניבים שהיו במערכות הבחירות הקודמות כבר לא חודרים ללב האזרח, הסמסים, הוואטסאפים וגם ההודעות הקוליות שממילא לא הועילו רבות, כעת כמעט ולא משפיעות.

אם בעבר היינו מקבלים כל יומיים הודעה, עכשיו זה עבר לאחת לשבוע וגם זה במקרה הטוב. הפוליטיקאים מבינים את זה ולכן שדרגו את  עצמם, רגע לפני תחילת הקמפיין בבניית מנהרות ותשתיות לעבר מדינת הטוויטר בעוד שכל מה שהאזרח רוצה זה יציבות שלטונית, לא מדינה בתוך מדינה.

ואם בסופו של יום, יהיה נס ומתישהו אחד הגושים ישליו או יתייסר אז נוכל כולנו לצפות לתקופת בחירות בעוד מספר שנים שאז, המסרים, הסרטונים ואפילו הסיבובים ברחובות, יחדרו ללב האזרחים שלא רצו או לא קיבלו וויזה למדינה עם הלוגו של הציפור הכחולה.

עוד ב-

"שוב בן גביר? אל תתנו לו במה": תעדכנו גרסא

לכתבה המלאה

הכותב: עופר ענבר, יועץ אסטרטגי שותף ומייסד חברת CIY GLOBAL המתמחה בקמפיינים פוליטיים בארץ ובעולם