השלטים הכחולים והמבטיחים צצים בכל פינה בגוש דן ומבשרים על המהפכה התחבורתית, על המטרו שישנה את חיינו ועל הרכבת הקלה שתחבר את העיר. על הנייר העתיד נראה ורוד, מהיר וממוזג אך כשאנחנו מורידים את העיניים מהשלט ומסתכלים על המדרכה אנחנו מגלים מציאות שונה לחלוטין.

הפרדוקס הוא שככל שההבטחה לעתיד גדולה יותר כך נדמה שההווה הופך לקשה יותר ושעד שנראה את האור בקצה מנהרת המטרו אנחנו נדרשים לשלם מחיר יומיומי של פקקים, מדרכות צרות ומרחב עירוני שהולך ונשחק.

אנחנו חיים ב"דלתא" שבין ההבטחה למציאות ובזמן שהמתכננים מסתכלים במשקפת אל עבר שנת 2040 נראה שאף אחד לא מסתכל בזכוכית מגדלת על שנת 2026. לא חייבים לחכות לגזירת הסרטים בעוד עשור וחצי כדי לשפר את איכות החיים ולהיפך, דווקא בתקופת הביניים הזו נדרשים מהלכים שאינם דורשים תקציבים של מיליארדי שקלים אלא התמקדות חכמה בשלושה רבדים שיכולים לייצר שינוי מיידי.

עומרי זילכה (צילום: פרטי)

השינוי הפרקטי והישים ביותר מתחיל בהתמודדות עם המדרכה הישראלית. המדרכות הן המרחב הציבורי הראשון והחשוב ביותר שיש לנו, אך כיום הן מתוכננות בעיקר כמעבר ולא כמקום שהייה. ההליכה לתחנת אוטובוס או לרכבת, ולעיתים גם ההמתנה לה, מתבצעת במקרים רבים לאורך צירים רחבים וחשופים, ללא רצף של הצללה וללא תנאים בסיסיים לשהייה.

כך למשל, סביב תחנת קריית אריה בפתח תקווה, ההגעה ברגל מחייבת הליכה ממושכת בשטח פתוח, ללא צל וללא רצף נוח להולכי רגל. במציאות כזו, הדרישה מאנשים לוותר על הרכב הפרטי ולהתנייד בתחבורה ציבורית הופכת לבלתי סבירה, במיוחד בחודשי הקיץ. עץ בוגר או הצללה מלאכותית איכותית מהווים תשתית בסיסית שנועדה להפוך את ההמתנה לנעימה ונסבלת יותר ולא למבחן סיבולת. רחובות הערים שלנו ובטח כל תחנה וצומת בה מחכים במעבר חצייה חייבים לקבל טיפול הצללה מסיבי כבר עכשיו כדי לאפשר לאנשים להתנייד ברחוב מבלי להרגיש שהעיר נלחמת בהם. בערים רבות בארץ מקודמת בשנים האחרונות תכניות אסטרטגית לייעור עירוני שמממן המשרד להגנת הסביבה אבל חייבים לדרוש שתכניות אלו יקבלו גם תקצוב לנטיעות מידיות בשטח.

הפער בין ההבטחה התחבורתית למציאות מורגש במיוחד בתחבורה הציבורית של תקופת הביניים. בעתיד, כך כולנו מקווים, הרכבת הקלה והמטרו יהיו עמוד השדרה של ההתניידות העירונית, אך נכון לעכשיו הם אינם אופציה זמינה ולעיתים אף נתפסים כמטרד בשל העבודות עצמן. רכבת ישראל היא כיום הרשת הקרובה ביותר לתחבורה ציבורית יעילה ותדירה, אך בפועל המערכת נעצרת בתחנה.

במקרים רבים, החיבור בין תחנת הרכבת לבין היעד העירוני אינו מתוכנן כשרשרת תחבורתית אחת, אלא כסדרה של קטעים מנותקים. כך, הגעה מתחנות תל אביב ליעדים שאינם במרחק הליכה, כמו יפו או השוליים המזרחיים של רמת גן, או מחיפה אל שכונות הרכס, הופכת למסע ארוך ומסורבל שמעלה מחדש את שאלת השימוש ברכב הפרטי. גם תחנות חדשות, כמו תחנת קריית מלאכי המרוחקת מאוד מהעיר, מדגימות כיצד היעדר פתרונות ביניים הופך את ההגעה אל התחנה וממנה לחוויה לא נגישה ולא מזמינה. במציאות כזו, גם מערכת רכבות יעילה מתקשה לשנות דפוסי התניידות ללא חיבורים משלימים, תדירים ונוחים.

אבל תחבורה ציבורית לבדה לא תפתור את הבעיה. בלי רציפות תנועתית באמצעים משלימים כמו אופניים וקורקינטים, העיר נשארת מקוטעת. שבילים שמתחילים באקראי ומסתיימים בתוך עמוד חשמל או גדר הפרדה אינם תשתית אמיתית. יצירת רשת רציפה ואמיתית שמאפשרת רכיבה בטוחה מנקודה לנקודה ללא קטיעות מסוכנות היא חלק מהפתרון להורדת עומס מהכבישים ולמעבר של הציבור לאמצעי התניידות אחרים.

עיר היא לא רק תוכנית מתאר לעתיד אלא אורגניזם שחי ונושם בכל רגע נתון וכשראשי ערים משקיעים בתיקון מדרכה, בתיאום רמזורים או בהוספת ספסל מוצל הם משדרים לתושב מסר שאומר שאנחנו רואים אותך גם היום ולא רק ביום הבחירות. חזון המהפכה התחבורתית חשוב מאוד אך הוא לא יכול לבוא על חשבון ההווה ואם אנחנו רוצים שאנשים יוכלו כבר עכשיו להתחיל להתנייד ולא רק ברכב פרטי צריך להתחיל לדאוג לזה כבר עכשיו.

עוד ב-

מהפכה ברכבת ישראל: זה השדרוג ממנו תיהנו החל מהיום

לכתבה המלאה

* הכותב הינו אדריכל עומרי זילכה, בוגר הטכניון ומרצה, ובעל הבלוג "פינת רחוב"