הטרגדיה הלאומית שפוקדת אותנו הינו אירוע פתאומי, דרמטי ומתמשך. אנחנו שואלים את עצמנו מי אנחנו כיחידים וכחברה, מה תפקידנו ולאן פנינו. במצב כזה, עבודה רגשית במסגרת קבוצתית מהווה כלי מרכזי לשיקום והחלמה משום שהיא מאפשרת יצירת סדר אל מול הכאוס. עבודה קבוצתית מאפשרת בירור אישי וקולקטיבי, היא מאפשרת לנו להיות כאן ועכשיו, לחבר ולהתחבר, לצקת פשר וליצור משמעות. הארגון הוא הטיפול במקרה הזה, אך כיצד נעשה זאת נכון?  

תיאום ציפיות ובניית מרחב מאפשר. יש ליצור קבוצה של עשרה עד חמש עשרה משתתפים, שמנהלת שיח רגשי פתוח וכנה. חשוב שהישיבה הפיזית בשיח תתקיים כך שהמשתתפים יוכלו לראות זה את זה ולהגיב זה לזה. בפתיחת המפגש יש להבליט את אזורי הוודאות, המוגנות והביטחון ולכן חשוב שתעשה התייחסויות לנורמות התנהגות וכללי השיח. חשוב כי תהיה הסכמה שאמירות פוגעניות, גזעניות ואלימות הינן מחוץ לתחום.

במקרה ויש הפרה של כללי השיח, חשוב לעצור ולומר: "כאן אי אפשר להתבטא כך" או "אנא נסח זאת אחרת". הבעת עמדה ערכית חד משמעית נגד פגיעה באחר הינה הכרחית, על אף שלרוב אנשים מקבלים את כללי הקבוצה ומצייתים לנורמות השיח שנקבעו.

עבודה רגשית. על המרחב הקבוצתי להיות מכיל, לא שיפוטי, אותנטי ופתוח לדעות שונות ואי הסכמות. יחד עם זאת עליו להיות רגיש לתחושות של הצפה רגשית, אחדותיות ותחושת חוסר אונים קולקטיבי. חשוב לזכור שקונפליקטים, רגשות סוערים ודיון סוער הינם ביטוי לכאב אינהרנטי לתקופה וקבוצה שחבריה מחזיקים בעמדות שונות ומגוונות אך כולם בה נשמעים וזוכים להכרה ומקום, היא קבוצה בעלת עמידות וחוסן.

הנחייה בה המשתתפים מתבקשים לשתף ברגש אחד או בסיפור אישי בלבד יכול לסייע במניעת הצפה רגשית. משפט כמו: "איך אנחנו ממשיכים מכאן ביחד למרות הדעות השונות שעלו כאן?" יכול לסמן דרך משותפת, כיוון פעולה, עוגן להיאחז בו.

עידוד שיח ומתן לגיטימציה לשוני. בהנחייה הקבוצתית חשוב לא להתווכח ולא להתעמת עם חוויות או רגשות של המשתתפים בה. יש לתת לגיטימציה לכל מה שעולה בחדר, לתקף ולהדהד את הקולות הנשמעים. על ההנחיה להיות אקטיבית, יש להימנע משתיקות ארוכות ורצוי לבקש גם מהקולות השותקים ליטול חלק.

למשל, במקרה בו נשמעת קול ודעה אחת בלבד כדאי לשאול: "האם יש קולות נוספים?", ניתן גם לפנות באופן ישיר ולבקש מהקולות השותקים התייחסות. פעולה זו חשובה ליצירת דיון, היא מאפשרת אלטרנטיבה, מעודדת מעבר מפסיביות לאקטיביות ומחזקת תחושת שייכות ומעורבות, שהינן הבסיס לבניית האמון וליצירת תקווה.

חזקו אמירות חיוביות וחמלה. עודדו גילויי חום, אמפתיה, סולידריות ותקווה, שבחו עשיה והאירו סיפורי גבורה. כך תאזנו את תחושת הכאוס, הייאוש וחוסר האונים. חשוב להבין כי רגשות שליליים, ביניהם אשמת הניצול, הינם לעיתים קרובות משאלה לא מודעת לחוש שליטה, לגרום למצב להשתנות ובכך לעמעם את תחושת חוסר האונים.

אך למעשה הלקאה עצמית ורגשות אשמה פוגעת בנו וגורמת לנו לנסיגה ולתוקפנות. חשוב להעביר את המסר שאנחנו, חברי הארגון לא אשמים במה שקרה, פתרונות של "בדיעבד" הם נעדרי קונטקסט, מוטים, מטעים ומחלישים.

עודדו תחושת שייכות, משמעות ונרטיב מיטיב. מצאו את איזור המכנה המשותף, ערכים משותפים ושייכות שיכולים להצביע על זהות משותפת בין חברי הקבוצה. למשל: כולנו חוקרות במוסד ספציפי, כולנו רופאות בבית חולים מסויים, כולנו משתייכים לארגון וכו'. חזקו את האזורים עליהם יש קונצנזוס. התמקדו במאחד ולא במפריד, לא כדי לטשטש דעות שונות אלא כדי לסמן נתיב להמשך משותף.

מעבר לכך, עודדו יצירת משמעות, שפירושה שיש מטרה ותכלית ואנחנו פועלים לאורם. המשמעות סובייקטיבית, על כל אחד למצוא אותה עבורו והיא נגזרת מחויות אישיות ועולם ערכי אישי. ניתן ללמוד על עולם הערכים של כל פרט באמצעות בירור ושאילת שאלות על פעולות שאנו עושים מבחירה. מציאת משמעות ופעולה לכיוונה מאזנת והכרחית בימים אלו.

מתקפת החמאס בשביעי לאוקטובר הפרה באכזריות את האיזון בין טוב לרע ולכן חובתו לחזק את הטוב והיש בכל אמצעי. התמקדו בסיפורים האישיים והניחו לשאלות הפוליטיות, המהלכים הצבאיים וההכרעות המדיניות.לסיכום, ניהול שיח רגשי בקבוצה בימים אלו הינה משימה מאתגרת וטעונה אך גם טומנת בחובה הזדמנות לצמיחה והתחשלות. ניתן לקיים אותה בעצמינו וניתן גם לבחור להניח למומחים לנהל אותה ולחזור לסדירות הארגונית, כל ארגון בהתאם לצרכיו וכל אחד בהתאם לנטיותיו.

יחד עם זאת, חשוב לזכור כי הקבוצה כהיכל של מראות יכול להיות מרחב מרפא וכי הפגיעה ב-7 באוקטובר היתה בקולקטיב ולכן גם השיקום יעשה באמצעות הקולקטיב, הקבוצה הינה כלי מרכזי לבניית סיפור קוהרנטי ומיטיב לאחר השבר הלאומי שחווינו וחשוב לעשות בה שימוש לטובת האנושיות המשותפת, לטובת ההחלמה, השיקום והביטחון של כולנו.

עוד ב-

עליית שכר ב-16%? אלו העובדים שחייבים לקבל שדרוג

לכתבה המלאה

הכותבת, ד"ר הילה כהן, היא מרצה לפסיכולוגיה ארגונית במכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי בבאר שבע, מטפלת רגשית ומומחית להתפתחות אישית ומקצועית.