היום בשנה, התפיד מתמלא מחדש בדימויים, בסרטונים ובקולות מתוך הזיכרון של השבת של ה7.10. בתוך ההצפה הזו, מאיה ורטהיימר העלתה פוסט כואב שמבקש מאיתנו דווקא לעצור, להתבונן פנימה ולשאול את עצמנו כמה נפשנו מסוגלת להכיל.

"אני מחפשת מילים ולא מוצאת..", פותחת מאיה את דבריה "אני יודעת שתיכף הכל יהיה מוצף בתכנים לא פשוטים, פוסטים וסרטונים מהשבת השחורה ההיא, שהאמת שעדיין לא קמנו ממנה. אנחנו מדינה בטראומה, אנחנו עם פצע פתוח, מלחמה שלא נגמרת, וכל אחד מנסה להחלים בדרך שלו...".

דווקא מתוך הזיהוי של הפצע הקולקטיבי, מאיה משתפת "ורציתי להזכיר לכם, גם ללמוד להתנתק כשצריך..", היא כותבת, ומודה מיד שגם עבורה התפיסה הזו לא הייתה מובנת מאליה מלכתחילה "כן כן, גם אני הייתי בהלם שהמטפלת שלי הציעה לי את זה.. 'מה זאת אומרת להתנתק, איך אפשר?!?'".

הפיתוי לשקוע אל תוך הרשתות, לגולל עוד סיפור ועוד תמונה, הוא חזק, אבל המחיר הפיזי והרגשי שנגבה יכול להיות כבד. מאיה מצביעה על הגבול הדק שבין רצון לדעת ולחלוק כבוד, לבין הצפה שפוגעת "לדעת מה המינון שמתאים לכם. אני יודעת שזה מוזר, אבל לא כולם יכולים להכיל את הכאב האין סופי הזה (גם אני לא), ולפעמים אנחנו נשאבים לסרטונים ולתמונות והסיפורים, זה אין סופי. ולפעמים מרוב עצב ודמעות אנחנו בלופ שלא דוווקא מטיב איתנו".

עוד ב-

מאיה ורטהיימר: "אני מאבדת את זה, אני כבר לא מסוגלת"

לכתבה המלאה

את המילים שלה היא מסיימת במסר של קשב פנימי בלי לחוש מחויבות לעמוד בציפיות חיצוניות של סבל או צפייה. "ולפעמים אנחנו רק פוצעים את הנפש יותר במקום לתת מקום לריפוי. תהיו קשובים לעצמכם, אין נכון ולא נכון".