כחצי שעה לתוך הסרט "חיות אדם", שעלה לנטפליקס בסוף השבוע האחרון, מתרחש טוויסט עלילתי שאמור לשנות את כל מה שחשבנו על סיפור החטיפה שבמרכזו. זה הרגע שבו הסרט מנסה להפוך למותחן פוליטי אינטליגנטי, כזה שמבקש לומר משהו על מערכת הבחירות האמריקאית ועל האופן שבו גם טרגדיה אישית יכולה להפוך להזדמנות אלקטורלית. אלא שההבטחה הזו מתפוגגת במהירות. הדמויות נותרות שטוחות, העלילה מתקשה להתרומם והתוצאה רחוקה מלהיות מסעירה.

בן אפלק מגלם את מארק קימבל, מועמד לראשות עיריית לוס אנג'לס, שמשכן את עתידה הכלכלי של משפחתו לטובת קמפיין הבחירות שלו. כלפי חוץ מדובר במשפחה אמידה שמתגוררת בווילה מפוארת, אבל מתחת לפני השטח הכול מתחיל להתפרק. אשתו, בגילומה של קרי וושינגטון, היא פסיכולוגית שמנהלת רומן שמסתבך כבר בתחילת הסרט, ומהר מאוד מתברר שלשני בני הזוג יש לא מעט מה להסתיר.

כאשר הבן שלהם נחטף ומגיעה דרישת כופר, המשבר המשפחתי הופך לאירוע בעל השלכות פוליטיות. לתמונה נכנסת מומחית לניהול משא ומתן במקרי חטיפה, בגילומה של ג'יליאן אנדרסון, שמצליחה להעניק לדמות שלה נוכחות וסמכות למרות מגבלות התסריט. לצידה נמצא גם יועצו הפוליטי של מארק, בגילומו של סטיבן יאון ("עצבים"), שממשיך לחשוב על טובת הקמפיין גם כשהמשפחה נמצאת בעיצומו של משבר.

(צילום: נטפליקס)

על הנייר, כל המרכיבים נמצאים כאן: חטיפה, בגידה, כסף, שאיפות פוליטיות ומשפחה שמתפרקת. אלא שהחיבור ביניהם אינו מייצר את המתח המצופה. הניסיון המעניין ביותר של הסרט מגיע כשהזהות של הילד החטוף מקבלת משמעות פוליטית, ומתעוררת האפשרות לנצל את מוצאו האתני כדי לגרוף תמיכה בקרב קהלים מסוימים. זה היה יכול להיות בסיס לאמירה נוקבת על האופורטוניזם של פוליטיקאים ועל האופן שבו מערכות בחירות הופכות גם טרגדיות אנושיות לחומר גלם תעמולתי. אלא שבמקום להעמיק בשאלה הזו, הסרט מסתפק בנגיעה שטחית וממשיך הלאה.

זה אולי הפספוס הגדול ביותר שלו. הסרט "חיות אדם" רוצה להיות מותחן חטיפות, דרמה משפחתית וגם סאטירה פוליטית, אבל אינו מצליח להצטיין באף אחד מהם. אפלק כבר הוכיח לאורך הקריירה שלו שהוא שחקן מוכשר ובמאי מצוין, שהפגין בעבר יכולת לבנות מתח ("ארגו") ולייצר סרטים מעולים. הנוכחות שלו על המסך עדיין חזקה, וגם יתר השחקנים עושים עבודה טובה, ובראשם אנדרסון, שמספקת לטעמי את ההופעה המוצלחת ביותר בסרט.

דווקא מערכת היחסים בין מארק לאשתו, שנמצאת במשבר עמוק עוד לפני החטיפה, הייתה יכולה להוסיף לסרט רובד מעניין יותר. לפי הדיווחים, ג'ניפר גארנר, גרושתו של אפלק, הייתה מועמדת לתפקיד האישה. ליהוק כזה יכול היה להעניק למערכת היחסים המתוחה שעל המסך ממד מסקרן במיוחד.

גם בלי גארנר, הבעיה המרכזית אינה בשחקנים אלא בתסריט. בהשוואה למותחנים פוליטיים מוצלחים כמו "משחקי השלטון" או ליצירות הקודמות והמשובחות של אפלק כבמאי, "חיות אדם" מרגיש כמו הזדמנות מוחמצת. אין בו תחכום יוצא דופן, אין הפתעות שמצליחות באמת לטלטל, ובעיקר אין אמירה משמעותית על העולם הפוליטי שהוא מתיימר לבקר.

עוד ב-

"האבא שיכולתי להיות": דרמה משפחתית מרגשת ומטלטלת | אביב עגיב

לכתבה המלאה

בסופו של דבר, "חיות אדם" אינו סרט רע. הוא זורם, מעניין לפרקים ונעים לצפייה, בעיקר בזכות צוות השחקנים שלו. דווקא משום שהפוטנציאל שלו כל כך ברור, קשה שלא להתאכזב. סרט שמתחיל עם יומרות למותחן פוליטי אינטליגנטי ומסתיים כבידור סביר לערב בנטפליקס.