צריך לרגע לשפשף את העיניים, כדי לוודא שמרוב אפסים מיקוד הראייה לא היטשטש: דו"ח רשמי של משרד האוצר חושף כי ישראל מפסידה מעל מיליארד שקל לחודש, כ-12 מיליארד בשנה הקרובה, רק בשל העובדה שלא הצליחה לגייס עד כה עוד 50,000 חיילים בשירות חובה.

החשבון, לכאורה, פשוט: לוחם במילואים עולה לכלכלה כ-48,000 שקל בחודש – שהם בממוצע סך התגמול, המענקים ואובדן התפוקה למעסיק האזרחי שלו – מול כ-27,000 שקל שמאבד המשק עבור כל לובש מדים בסדיר. כשמכפילים את הפער ביניהם, כ-21,000 שקלים, במספר המגויסים הפוטנציאלי שאינם מגיעים לבקו"ם, המחשבון פשוט מתפוצץ.
 

עוד ב-

האוצר חושף: כמה משלמת המדינה על משרתי המילואים?

לכתבה המלאה

במשתמע, המסר ברור: אם צה"ל צריך בדחיפות אנשים, וזימון המילואימניקים יקר כל כך, הרי שהכנסת אוכלוסיות חדשות למעגל המשרתים – כמו החברה החרדית – לא רק מתבקשת ערכית, אלא משתלמת במיוחד מבחינה כלכלית.

ההגינות מחייבת לקבוע שבחישובי האוצר מסתתרת הנחה בעייתית: האם בראייה מבצעית באמת ניתן להחליף בעת מלחמה אזרחים מיומנים, שמתאמנים בתפקידם שנים רבות, בטירונים "ירוקים" וחסרי ניסיון? האם העלות המוזלת למשק תוביל לאותה התוצאה – לוחמים ברמה הגבוהה המאפיינת את צה"ל כיום – ואם לא, מהו מחיר ההכשרה שנשלם בכסף ובזמן?

על הפרטים אפשר להתווכח, אך המסר בפרסום האחרון ברור: עם הנטל החדש בביטחון הלאומי, שעד כה מומן באמצעות תוספות תקציביות בלבד, אפשר וראוי להתמודד גם באמצעות הרחבה משמעותית בכוח האדם הסדיר העומד לרשות צה"ל. גם בלי לנקוב בשם "חרדים", ברור שאצלם מרוכז כיום המאגר הגדול ביותר של פוטנציאל גיוס בלתי ממומש, ולכן באוצר מכוונים קודם כל למגזר שלהם.

את כל זה יכלו, כמובן, לעשות שם גם בלי להסב את תשומת הלב התקשורתית לממצאים – אלא שמחברי המחקר בחרו ללוותו בהודעה לעיתונות, אולי כי גם להם ברור שללא הלחץ האזרחי, ההמלצה לגיוס חרדים תישאר בגדר טבלה על נייר.

את שאלת השוויון שמסעירה את המערכת הפוליטית, וממתינה להכרעת בג"ץ, אנשי האוצר מקווים למנף גם להישגים כלכליים: ראשית, שילוב החרדים בצה"ל עשוי לפתוח בפניהם שער לשוק העבודה האזרחי, לחלץ את משפחותיהם מעוני, להכניס את הדור הצעיר למעגל משלמי המיסים ולהגביר את נוכחותו בקרב מסיימי התארים האקדמיים – כל אלה יעדים ראשונים במעלה להתפתחות המשק הישראלי.

שנית, 2025 תתאפיין ממילא בקיצוצים שיושתו על הציבור בשל המלחמה ולכן, באוצר מצביעים על מקור אפשרי אחר לחיסכון בהוצאות הממשלה: החלפה חלקית של משרתי המילואים בחיילים סדירים, תוך פיזור הנטל בין כל חלקי החברה.

עמדת האוצר אינה חדשה, אבל מה לגבי סמוטריץ'? הרי לא סביר שהוא לא ידע על כוונת הכלכלן הראשי במשרדו להפיץ מחקר רגיש, הכולל במובלע קריאה לגיוס גורף של חרדים. נראה שבכל הקשור לסוגיית הפטור בעבורם, השר ממשיך "לשחק על כל המגרש": מחד, להעניק במה לנימוקים הקוראים לגיוסם ההמוני – ומנגד, להגדיל את תקציב הישיבות המונעות זאת, לשיא של כל הזמנים: כ-1.7 מיליארד שקל בשני התקציבים שאושרו בכהונתו. פוליטית, המוטיבציה ברורה: לקיים את ההתחייבות הקואליציונית ל"יהדות התורה" ולש"ס, תוך חיזוק הברית המלכדת את ממשלת ה-64 הקיימת. ואולם, מבחינה כלכלית, כיצד הציפייה המוצהרת להשתתפות נרחבת של קבוצה בנטל, חיה לצד סבסוד חסר תקדים לפלטפורמות המאפשרות את השתמטותה מחובה חוקית זו? לסמוטריץ', כנראה, הפתרונים.

בינתיים, מקפיד השר להדגיש בכל הופעותיו כי אין לעודד גיוס באמצעות תמריצים שליליים למוסדות התורניים. כך, למשל, אמר לי השבוע בראיון טלוויזיוני: "מה שמאפשר את אורח החיים החרדי הוא לא ה'גרוש וחצי' של תקציב הישיבות. אנחנו מדינת רווחה עם חינוך חינם, בריאות חינם... אם יש דרך מהירה להפוך את כל הציבור החרדי לסאטמר [קהילה קיצונית ואנטי-ציונית – מ"ח], זה פשוט לסגור את השיבר של הישיבות". מעניין להיווכח איך סמוטריץ', איש ימין כלכלי שקורא לצמצום מעורבות הממשלה בכלכלה, מגונן כשמדובר בחרדים על המודל הסוציאל-דמוקרטי, משל היה כצנלסון או גורדון. מקומם לראות כיצד הוא כורך שירותים אוניברסליים כמו בריאות או חינוך לילדים, המצויים בליבת האינטרס הממלכתי, לבין ישיבות לבגירים החותרות תחת הגיוס לצה"ל.

הקוראים הוותיקים של הטור הזה זוכרים שרק בשנה שעברה, גם אני האמנתי שיש לחברה החרדית משימות דחופות יותר מאשר השוויון בנטל. כתבתי אז כי "מציאות שבה אסור לצעירים לצאת לעבודה או ללמוד באוניברסיטה עד גיל 24, בשם הישראבלוף שחלקם עוד לכאורה עשויים להתגייס, מותירה בכל רגע נתון רבבות צעירים שהחוק מתיר להם לעשות רק דבר אחד: להצטרף לישיבה, באופן אמיתי או פיקטיבי; לקבל ממנה גמלה על חשבון משלם המיסים; להביא כמה ילדים לעולם לפני שרכשו השכלה או מקצוע; ורק להעמיק את התבדלותם מהציבור הכללי... לכן, ההתעקשות על גיוס החרדים גורמת לרוב עם ישראל להפסיד פעמיים: גם אפס תרומה שלהם לצה"ל, וגם השתלבות מועטה בשוק העבודה. במקום לעודד צעירים להשלים מקצועות ליבה חסרים, או לפתח כישורי תעסוקה, הדין הקיים מסליל אותם ללימודי תורה בלבד – הכול בשם תקווה דמיונית, שאיש אינו שותף לה באמת, כאילו מקץ 6 שנים הם ישובו אל הבקו"ם ויעלו על מדי החקאי".

השורות הללו, שכתבתי באוגוסט 2023, היו נכונות לשעתן – אלא שטבח 7 באוקטובר הפך את המציאות על פיה: תפיסת הביטחון של "צבא קטן" קרסה, ועל חורבותיה חלחלה ההבנה ששורות המתגייסים חייבות להתרחב; לכן, אין לישראל עוד פריבילגיה להעלים עין מסרבנות המונית של רבבות צעירים בכל שנתון, בטח כאשר משקלם באוכלוסייה צפוי לגדול מעשור לעשור. לשינוי היסודי הזה בשיח חייבים להסתגל גם קברניטי המדינה, גם מתכנני התקציב וגם המנהיגים החרדים עצמם – אחרת חוסר השוויון, שעוד לפני המלחמה קרע את המדינה, עלול להוביל לסיכון חיצוני או לנקודת רתיחה פנימית. אם פירמידת הצרכים החדשה מכשירה את זימונם של מאות אלפי עובדים למילואים, בעלות חודשית ממוצעת של כ-50,000 שקל לחייל, היא בוודאי מצדיקה שינוי סדרי בראשית גם ביחס לחברה החרדית.

אל תעצרו נשימה: החישובים שומטי הלסתות שהציגו באוצר לא יובילו כשלעצמם לגיוס כללי בישראל. כל עוד מדובר בכסף, סביר שהממשלה תעדיף להעלות את התגמול לחיילים כדי לפצותם על חוסר השוויון מבלי לסכן את הקואליציה. אלא שתג המחיר העצום שנחשף השבוע רשמית, מצטרף לטיעונים המוכרים – הביטחוני והמשפטי – במאבק שרק ילך ויתחמם על השוויון בנטל, בצל המלחמה.