בקריקטורה חזקה שהתפרסמה השנה נראים שלושה גלים שמאיימים לעלות על אדם בסירה – הראשון הוא הקורונה, ובקריקטורה הוא הקטן מבין הגלים. מאחוריו מגיע גל גבוה יותר - המשבר הכלכלי של עידן הפוסט-קורונה, ומדיר שינה מראשי מדינות ואזרחים בכל העולם. מאחוריהם ניצב גל עצום, גדול הרבה יותר משניהם, ועליו כתוב "משבר האקלים".

כמי שנתונים תחת איום הגל הראשון וחוששים מהשני, את הגל השלישי אנחנו אולי מתקשים אלי לראות, אבל הוא בוא יבוא. כבר עשרות שנים שאנחנו מדברים עליו, ובשנים האחרונות אנחנו גם מתחילים לחוות את ההשפעותיו - בצורה של אסונות טבע תכופים יותר, מזג אוויר קיצוני והפכפך וטבע שהולך ומשתנה אל מול עיניינו.
אני מאלו שאומרים בכל הזדמנות כי הקורונה היא רק הפרומו, והסרט שיבוא אחריה לא הולך להיות מעודד במיוחד.

כדור הארץ, הבית שבו כולנו חיים, דורש מאיתנו בצורה שלא משתמעת לשתי פנים לבחור. והבחירה שהטבע דורש, היא לא בחירה בין שתי גישות או השקפות לחיים, אלא בחירה הרבה יותר בסיסית ומהותית: זוהי הבחירה בין עוד ויותר, לבין הפסקה, שינוי ותיקון.

ג'סינדה ארדרן כמודל

אל מול האתגר העצום הזה, השאלה החשובה על פי ראייתי, היא איזה סוג של מנהיגות אנחנו צריכים בעשורים הקרובים. לא מעט דובר על ההישגים יוצאי הדופן שרשמו מדינות שמונהגות בידי נשים במאבק בקורונה, ג׳סינדה ארדרן, ראש ממשלת ניו זילנד, היא דוגמה קלאסית. במשבר של אי-ודאות, שבו אנחנו באמת לא יודעים שום דבר, ארדרן התנהלה בצורה מדהימה. היא אספה את העם שלה, והביעה אמפתיה. בנאום שנשאה לאומה מיד עם פרוץ המשבר, היא הבהירה: "ראשית, אתם לא לבד. אתם תשמעו אותנו ותראו אותנו בצורה יום-יומית, בזמן שאנחנו מנהיגים את ניו זילנד בתקופה הזאת".  

ראש הממשלה דיברה בטון מרגיע ובטוח. היא לא ניסתה להפחיד ולא ניסתה לגרום לעם לפעול מתוך פחד - אלא ההיפך הגמור. "הפעולות שלנו לא תמיד יהיו מושלמות", היא אמרה, "אבל העקרונות שלפיהם אנחנו פועלים, הם הנכונים". ארדרן לקחה אחריות: מדי יום מסלון ביתה ובטרנינג, היא דיברה עם ניו זילנד בפייסבוק לייב - הכי אנושית והכי נגישה שרק אפשר. היא דיברה "עלינו" ולא על עצמה, היא דיברה על קולקטיב ולא על מגזרים, והראתה שהעם הניו זילנדי כולו נמצא בדיוק באותו המצב - ללא שום הבדל.  
כולנו, ביחד – זוהי המהות של המנהיגות החדשה. כולנו, ביחד - באמפתיה, בהכלה, בהקשבה.

הגישה הזאת, שהציגה ארדרן עוד תתברר כקריטית הרבה יותר כשמדובר על משבר האקלים. כי שם, אין מלחמה שצריך לנצח - יש אנושות שצריך לאחד. בסרט "החיים על פני כדור הארץ" של דיויד אטנבורו, הוא מתריע: "כוכב הלכת שלנו דוהר אל עבר אסון", ומספר על הכחדת מינים שלמים, צמצום הטבע הפראי, המסת קרחונים, בירוא של יערות עד- ולמעשה כל מה שאנחנו כבר יודעים בעצמנו, אבל מעדיפים להדחיק. "עולם הטבע דועך", הוא מזהיר.  "הראיות נמצאות בכל מקום. זה קרה בימי חיי, ראיתי את זה במו עיניי", הוא מצהיר וממשיך לפרט על הטעות הכי גדולה של המין האנושי.

ג'סיקה ארדרן, ראש ממשלת ניו זילנד צילום:  Paora ניו זילנד (מתוך ויקיפדיה)

דרושה מנהיגות חדשה

אנחנו קובעים יעדים להקטנת הזיהום, אבל כמעט אף מדינה לא עומדת בהם. אנחנו פולטים פחמן ומתאן, לאוויר, וכורתים את יערות הגשם. אנחנו ממשיכים לשאוב את הנפט והגז מהאדמה ולשרוף אותם, כאילו האנושות לא מתקדמת מספיק כדי להפיק כמעט את כל האנרגיה שהיא רק צריכה באמצעים ירוקים וברי-קיימא.

אני יודעת שזה מדכא. אני גם יודעת שהנטיה הראשונית היא להדחיק ולהתעלם, אגב גם שלי. זה באמת בלתי-נתפס. אבל הגל ההוא מהקריקטורה ההיא, נמצא בדרך אלינו - ועדיין לא מאוחר מדי לשנות.

כדי שזה יקרה, אנחנו חייבים לבחור במנהיגות אחרת - כזו שיודעת שהסיכוי היחיד להציל אותנו מהדיכאון המתקרב, מההתחממות הגלובלית ומשלל המשברים, היא להסכים ללכת יחד בדרך הזו - בצניעות, בשיתוף ובחמלה.

משבר האקלים הוא אתגר שהעולם ההישגי הביא לפתחנו, ואמנם אותו עולם תרם רבות להתפתחות האנושות, אבל הוא הוכיח גם שאסטרטגיה של צמיחה אינסופית, ושימוש באנרגיות שמתחשבות בכיס של בעלי המניות, אבל מתעלמות מהצרכים של כדור הארץ, יכולות אולי להטיב עם האנושות לזמן מסויים - אולם בטווח הארוך הן יביאו אותנו לכליון.

"דרושה מנהיגה", היה כתוב על לא מעט שלטים שנישאו בהפגנות ובמחאה של החודשים האחרונים. נדמה שאחרי הרבה מאוד שנים שהסתכלנו למעלה אל עבר ההנהגה, היום אנחנו רוצים לראות שהמנהיגים שלנו הם בדיוק כמונו - אנושיים, רגישים, וחושבים בעיקר על עתיד ילדינו.

את הניצנים של המנהיגות הזאת אנחנו רואים בכל מקום, וישנן מדינות שבהן הניצנים כבר הפכו לשורשים נטועים בקרקע - ראשות ממשלה שנוהגות אחרת, מובילות דעה, מטמיעות אג'נדה סביבתית (אך לא רק) של חמלה, דאגה ושיתוף. מנהיגות צעירות ומלאות השראה, כמו הנערה השוודית גרטה טונברי שהצליחה לגרום לעשרות גברים בחליפות בעצרת האו"ם לנוע באי-נוחות בכיסאותיהם, ולא פחות חשוב - להתחיל לשנות את הגישה כלפי אנרגיות מתחדשות, זיהום ובעיקר להפנים את הדחיפות בשורה של פעולות שעלינו לבצע כדי להימנע מהאסון האקלימי שעומד לפתחנו.

כדי לפתור את המשבר הגלובלי שמתקרב בצעדי ענק - ובדרך לשם לפתור את משבר הקורונה, משבר האמון בין הפוליטיקה לעם, הפערים הבלתי נתפסים בין עשירים לעניים, תרבות הצריכה האינסופית וכילוי המשאבים של כדור הארץ - אנחנו צריכים שינוי עמוק ומהותי.

לא מספיק רק לחתום על אמנה, להפחית כך וכך אחוזים מפליטות הפחמן והמתאן עד 2050. תמורה אמיתית מחייבת אותנו להתחיל לחיות את החיים ממקום שונה לגמרי - להבין ש"שלי" לא יכול לבוא על חשבון האחר. אנו נדרשים להפנים  שכאשר אנחנו צורכים יותר ממה שאנחנו באמת צריכים, אנחנו בעצם גונבים מהילדים שלנו, ולהבין לעומק, באמת באמת לעומק, שלכדור הארץ ממש לא אכפת מהשיטה הכלכלית או מהנאומים בעצרת האו"ם.

הבית שבו כולנו גרים נותן לכולנו הוראות הפעלה לסוג הגישה לחיים שאנחנו צריכים לסגל. כדי שמשבר האקלים לא יחריב ערים ומדינות – על ההבנה, החמלה והרגישות, להחליף את ההישגיות, את הצמיחה האינסופית ואת הרכושנות. והגישה הזאת - שלאט לאט נכנסת דרך כל החריצים של נשות עולם החדש - מקבלת תוקף חזק יותר, שלמזלנו רק הולך ומתעצם מיום ליום.

*הכותבת היא יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה וסגנית יושב ראש הכנסת