גברת ארונבייב היא מסוג היהודים שמעולם לא פגשתי, אפילו את שמה הפרטי איני יודע, ובכל זאת היא מקור השראה עבורי. המעט שאני יודע על חייה הוא שעלתה לארץ מסמרקנד וכאן נולד בנה ישראל שיהפוך לאחד השפים המוכרים והמצליחים בארץ.

ככל אמא היא כנראה שמחה בהצלחתו, אך שלא ככל אמא היא מעולם לא דרכה במסעדות של בנה שבינתיים עִבְרֵת את שם משפחתו לאהרוני. "אמא שמרה כשרות", שמעתי אותו מסביר בפשטות כשנשאל מדוע היא לא ביקרה מעולם באף מסעדה שהקים.

יהודים ששמרו על עקרונות יהדותם לאורך זמן ואל מול פיתויים מורכבים ורגישים, הם מקור השראה עבורי. הרי לא מדובר על רב או דמות מוכרת שיכלה לקחת בחשבון שיום אחד ישבצו את האנקדוטה הזאת כהספד לאחר מותה, הייתה זו אישה שלא התעמקה בשאלות פילוסופיות של מדוע ולמה, רק שמרה על מסורת אבותיה בת 3300 השנים, גם אל מול קולינריה עילית שאחרים היו מוכנים לשלם עליה הון, ומול הפיתוי האדיר להחמיא לבנה.

נזכרתי במשפט הזה של ישראל אהרוני גם בגלל שנקרא השבוע את פרשת שמיני שם מפרטת התורה את דיני כשרות המאכלים, אך גם בגלל שזה עתה הסתיים חג הפסח בו אכלנו מה שמותר ולא מה שמתחשק, ללא ספק אחת התכונות המגדירות את היהודי יותר מכל. 

מה הופך את המטבח היהודי לחשוב כל כך בחיינו? בין היתר משום שטמון בו ההבדל הכי יסודי בין נקודת המבט היהודית לזו של יתר האנושות. אוכל הוא הרי הכרח קיומי לכן נקודת המוצא האוניברסלית היא שאפשר לאכול הכל, ואם משהו אסור באכילה על האוסר לנמק מדוע. הרי לא יעלה על הדעת לבקש רשות לנשום. אך יהודי חי בהכרה ששום דבר בעולם לא שייך לו ולכן הנחת היסוד היא שאסור לאכול כלום לפני שקיבלת רשות.

זו הסיבה שעם בריאתו, ציוה הקב"ה על האדם לאכול, כנאמר "וַיְצַו ה' אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". אלמלא הציווי לא היה מעלה האדם על דעתו שאפשרי פשוט לקטוף מעצים שלא שייכים לו, ואפילו אז בשר היה מחוץ לתחום משום שבעל חי הוא יצור עם תודעה, זה לא תפוז על העץ.

כאן אם רוצים לאכול צריכים לקחת חיים ומדוע של אדם תהיה זכות מוסרית לעשות זאת? רק 1600 שנה אחר כך, עם סיום המבול, לאחר שנוח ובניו עמלו בעצמם לְשַׁמֵּר את בעלי החיים מהכחדה בתיבה שבנו, ניתנה להם הזכות המוסרית לאכול מבשר חלק מבעלי החיים שאת חייהם חבו לבני האדם. כך מסביר רבי יונתן אייבשיץ.  אוכל ביהדות הוא אם כן מהביטויים החשובים ביותר לקשר בינינו לבין אלוקים, לכן גם מה שאסור לאכול משמח אותנו לא פחות מאשר מה שמותר לו.

מזכיר את חבורת 'חברא קדישא' שנהגו לאחר כל לוויה לשתות מעט וודקה יחד, כאשר הגיע שמע המנהג הזה לרב העיירה הוא קרה להם ותהה לפשר השמחה שהם מפגינים נוכח משפחת האבלים שעוד מזילה דמעה על הקבר הטרי.

עוד ב-

לקראת שבת: פרשת זכור, זרע עמלק, התבוללות ומה שביניהם

לכתבה המלאה

"אנשים עצובים בעיקר כי נדמה להם שהדברים קרו במקרה, לכן אנחנו מקפידים לברך בסיום כל לוויה 'שהכל נהיה בדברו' כדי להזכיר לנוכחים שהכל משמים ולא צריכים לתת לעצב להשתלט על החיים" הסבירו את מנהגם. "הבנתי, אבל למה וודקה? שתו מים.." הקשה הרב. הקברנים השיבו "מי שזוכר שיש בעל הבית לעולם, לא מגיעה לו כוסית וודקה?".