השיר הכי יפה, הספר הכי נפלא, הרעיון הכי מסעיר, הוא תמיד זה שאחרי שנחשפת אליו אתה לא מבין איפה הוא היה עד היום. זה כאילו קרה מאליו כי הוא היה חייב לקרות. ככל שהיצירה קולעת למכנה משותף רחב, יותר ויותר אנשים מבינים ומזדהים עם הדבר והוא הופך להיות חלק מהחיים שלנו עצמנו.

״כשאני מדבר אליך, ואתה רק יופי יופי משיב, אני יודע שאתה לא באמת מקשיב״, חרז יהודה אטלס שנפטר אתמול ב"והילד הזה הוא אני", הספר שאי אפשר לקרוא אותו בלי להרגיש שאתה עצמך כתבת אותו ולהיות בהלם שהוא נכתב ב-1977. הרי גם ב-2026 האקסיומה המוחלטת ״כשאמא מקלפת תפוז הוא יוצא נקי ויבש, אבל כשאני מקלף הוא תמיד יוצא קוועץ׳״ - רלוונטית גם לילדים שעוד לא נולדו כשהספר נכתב והיום הם כבר בני 44. 

הרבה מאוד דברים מובנים מאליהם רק בדיעבד, אבל הם מגדירים את מה שהבנו כל הזמן ולא היו לנו מילים או צורת ביטוי כל שהיא כדי להביע אותם. כמו האמרה שאין מחמאה גדולה למלחין כאשר כותבים על היצירה שלו ׳עממי׳. 

אבל כל יצירות המופת האלה הם רק פיסות מהחיים, שביבים של אמת גדולה יותר מכל החלקים המייצגים שלה יחד, אותה אנחנו מחפשים ואליה מכוונת היהדות. עליה דיברו נביאי ישראל לפני אלפי שנים והרמב״ם עיגן זאת להלכה, כי ״באותו הזמן יהיו ישראל חכמים גדולים וישיגו דברים הסתומים .. כי מלאה הארץ דעה את ה״, הזמן בו החיים עצמם יהיו מובנים לנו ולא רק הדים קלושים החוזרים אלינו מזוויות שונות שלהם.

ואיך נדע שזה קרה? כאשר הייעוד וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם יתממש, כי אי אפשר לטרוף מישהו כאשר שניכם מבינים היטב משהו משותף. בדיוק כמו שאדם שפוי לא מזיק לעצמו, הוא הרי מבין את עצמו ולא רואה סיבה לתקוף.

זה הייעוד של היהדות כולה, על כך התפללנו בימים הנוראים ״וידע כל פעול כי אתה פעלתו״ וכדי ליישם זאת אנחנו נכנסים יחד לסוכה, המצווה היחידה שאפשר להיכנס אליה, שם בחיקה אנחנו מזכירים לעצמנו שמי שלא מסוגל לחיות יחד מפספס הבנה חשובה מהותית לגבי החיים שלנו.

עוד ב-

מהפך דרמטי במזג האוויר כבר היום: השינוי שצפוי בחג סוכות

לכתבה המלאה

נכון, אנחנו עדיין לא מרגישים שם כלום, לכן התורה מקפידה לומר: בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כׇּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת אזרח הוא לא רק מלשון תושב אלא גם מישהו שזורחת בו הבנה כלשהי, והתורה מקפידה לכתוב זאת עם א׳ עתידנית בראש המילה כדי להדגיש - גם אם זה לא זורח בך היום, אם תעשה מה שצריך בסופו של דבר זה יזרח בך. אם תתרגל ישיבה משותפת כעת עם אנשים סביבך, יום אחד תזרח בך ההבנה שפענחת משהו נכון לגבי החיים הללו. בדיוק כפי שבגיל 5 לא הבנת כמה צדקת כשזרחה בך אז התחושה: "כשאבא מפסיד אצלי בדומינו, אני כל כך שמח – עד שלא אכפת לי, שהוא נותן לי לנצח".