האם דרישה של סוכן דוגמניות לפיצוי של 30 אלף שקלים בשל תגובה עוינת על פוסט בפייסבוק מלפני שלוש שנים – נחשבת לתביעת השתקה? ייתכן שהתשובה לשאלה זו חיובית. כך טוען עורך הדין תומר ארד, המייצג את הגולשת, שסירבה לשלם את המחיר הכבד שנדרש ממנה.

עו״ד ארד, המתמחה בהגנה מפני תביעות השתקה ולשון הרע, מסביר כי תביעות השתקה הן תביעות שהגשתן אינה נובעת מרצון אמיתי להשגת פיצוי על פגיעה בשם טוב, אלא מניסיון לבלום ביקורת, תוך פגיעה קשה בחופש הביטוי. לדבריו, בניגוד לארצות הברית ולאירופה, שבהן קיימים חוקים ייעודיים נגד תביעות מסוג זה, בישראל הנושא מוסדר אך רק באמצעות פסיקה – התורמת לקרקע משפטית הפכפכה.

נקודת המפנה בתחום זה התרחשה השנה, עם מתן פסק דין של ביהמ"ש העליון בעניין נתנאל וקנין נגד קיבוץ ניר דוד. מדובר למעשה בהלכה חדשה בה נקבעו לראשונה קווים מנחים לזיהוי תביעות השתקה והתמודדות עמן. השופטים נעם סולברג ואלכס שטיין, שכתבו את דעת הרוב, הגדירו את תביעת ההשתקה כתביעה המוגשת לשם מטרה חיצונית להליך המשפטי - דוגמת השתקת ביקורת ציבורית - ולא לשם בירור אמיתי של עילת תביעה. ההלכה המבוססת על  עקרון איסור השימוש לרעה בהליכי משפט, שינתה את האופן שבו אמורים בתי המשפט בישראל לפעול בנושא.

בהלכה החדשה נקבעו שישה מאפיינים שהצטברותם מחזקת את ההבנה כי מדובר בתביעת השתקה: פערי כוחות בין הצדדים - מצב שבו לתובע יש יתרון כלכלי או מוסדי משמעותי על פני הנתבע, למשל כאשר גוף חזק ובעל משאבים מגיש תביעה נגד אדם פרטי או עמותה קטנה, והפער הזה הופך את עצם ניהול ההליך לכלי לחץ. עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית  - מאפיין זה עוסק בשאלה האם יש בסיס משפטי ממשי לתביעה. במקרים רבים מדובר בתביעות שמוגשות אף שאין להן סיכוי אמיתי, רק כדי להרתיע או להכביד, בעיקר מפני הוצאות משפט כבדות והתארכות הדיון המשפטי.

תביעת פיצוי מופרזת ובלתי סבירה  - מאפיין זה נועד לייצר אפקט הרתעה נוסף נגד הנתבע באמצעות דרישה לסכומים אסטרונומיים שאין להם קשר לנזק הנטען, ולעיתים גם ללא כל ראיה קונקרטית לנזק כלשהו. בחירת נתבעים בעייתית או אסטרטגית  - נוגעת לבחירה מכוונת של תובע לתבוע דווקא את מי שקל יותר להרתיעו, כמו למשל עיתונאי במקום את כלי התקשורת בו פורסמו הדברים, או אדם ששיתף פוסט במקום מי שפרסם אותו במקור. בחירת הנתבע שנעשית משיקולים טקטיים ולא משפטיים מהווה תמרור אזהרה מפני תביעת השתקה.

הגשת תביעה בגין ביטוי במסגרת שיח ציבורי  - הדבר נוגע למקרים שבהם הפרסום נוגע לנושא בעל עניין ציבורי, כמו ביקורת פוליטית, פעילות מוסדית או שימוש בכספי ציבור, כך שהתביעה למעשה מבקשת למנוע דיון ציבורי לגיטימי. מכלול התנהלות התובע  - כלומר, כיצד התובע פעל לפני ובמהלך ההליך? האם שלח מכתבי התראה מאיימים שלא מתמקדים בנזק שנגרם לו, אלא בדרישה כספית גבוהה ובקשה להסיר את הפרסומים? האם נקט בהליכים חוזרים, או בחר בית משפט מרוחק? כל אלה עשויים להצביע על כוונה להרתיע ולהשתיק ולא על רצון אמיתי לזכות בפיצוי על פגיעה שהתרחשה בפועל.

בית המשפט העליון קבע בהלכה החדשה שתי דרכי פעולה אפשריות הנתונות מעתה לבתי המשפט בישראל, הראשונה - סילוק התביעה על הסף כאשר ברור שמדובר בתביעת השתקה מובהקת, והשנייה – דחיית התביעה לאחר בירור תוך חיוב התובע בהוצאות גבוהות במיוחד – בפרופורציה לפיצוי המופרך אותו דרש.

לדברי עו"ד ארד, מטרת שתי הדרכים היא בעצם לייצר תמריץ שלילי לתובעים המנסים להשתמש במערכת המשפט כאמצעי הרתעה, ולחזק את עמדת הנתבעים המוחלשים, שנאלצים להתמודד עם הליך סרק משפטי שנפתח נגדם, וגורר אותם לבזבוז זמן ומשאבים. כך הופכת המערכת המשפטית עצמה למנגנון מרסן בפני תביעות שנועדו לדכא את השיח החופשי בחברה מתוקנת.

לדברי ארד, ניתן לזהות סימנים לתביעת השתקה כבר בשלב מכתב ההתראה, עוד לפני הגשת התביעה. מכתבים מסוג זה מתמקדים לרוב בדרישה להסרת פרסומים ולהתחייבות שלא לעסוק בנושא, מבלי לבקש פיצוי כספי על נזק ממשי. לדבריו, מדובר בסימן מובהק לכך שהמטרה היא השתקת ביקורת ולא תיקון עוולה. לדברי עו"ד ארד, אין דרך מעשית למנוע הגשת תביעות שכאלה, אך מומלץ להעלות את טענת ההשתקה כבר בתחילת ההליך, תוך הגשת בקשה לסילוק על הסף.

מיד לאחר פסק הדין בעניין וקנין (שניתן ביום 7.1.2025) בתי המשפט החלו להשתמש בהלכה החדשה ולפרש אותה. ביום 16.1.2025 בית משפט השלום בבאר שבע דחה תביעת לשון הרע שהגישה חנות לממכר ביגוד יוקרה נגד לקוחה שטענה בנוכחות לקוחות אחרים כי נמכרה לה חולצה מזויפת. בית המשפט, תוך אזכור הפסיקה בעניין וקנין, ציין שמדובר "בביקורת צרכנית שיש להיזהר מהשתקתה". השופט אור אדם ציין שהנתבעת סברה בתום לב כי החולצה שנמכרה לה אינה מקורית, בעקבות בדיקה שערך בנה, וגם אילו טעתה במחשבה זו, הפרסום לא חרג מגדר הסביר.

כשישה חודשים לאחר מכן, ביוני 2025, דחה בית משפט השלום בתל אביב תביעת לשון הרע על סך רבע מיליון שקלים שהגיש עמנואל מנור, בעליה לשעבר של חברת פונדקאות, נגד העיתונאית מעיין פרילוק. מנור טען כי פרסומיה בפייסבוק, שבהם ביקרה את התנהלות החברה לאחר כישלון הליך פונדקאות שעברה, פגעו בשמו הטוב. בית המשפט קבע כי מדובר בביקורת לגיטימית המבוססת על עובדות, עדויות נוספות ופרסומים תקשורתיים קיימים, וכי התביעה נועדה להרתיע ביקורת ציבורית. היא נדחתה, ומנור חויב לשלם לפרילוק 25 אלף שקלים.

באוגוסט 2025 דחה בית משפט השלום בירושלים תביעת דיבה שהגישה חברת ניהול נגד נציגות ועד בית בפרויקט "ארזה מוצא עילית". החברה טענה כי הודעה בקבוצת וואטסאפ של הדיירים, שבה תוארה כ"דורסנית ועושקת", פגעה במוניטין שלה. השופטת טלי להב קבעה כי מדובר בביקורת לגיטימית שנאמרה בתום לב במסגרת פעילות ציבורית וכי מדובר בתביעת השתקה מובהקת שנועדה להרתיע חברי ועד מלמלא את תפקידם. החברה חויבה לשלם לוועד הוצאות משפט בסך 9,500 שקלים.

לדברי עו״ד תומר ארד, ההלכה החדשה, והפסיקות שנולדו ממנה, מעבירות מסר חד וברור: בתי המשפט לא ישמשו עוד כלי בידי תובעים המבקשים להשתיק ביקורת ציבורית. עם זאת, הוא סבור כי יש צורך דחוף בהסדרה חקיקתית שתיצור אחידות פרשנית ותמנע פגיעה בזכות הגישה לערכאות. לדבריו, כל עוד אין חוק ברור, ייתכנו פערים בהחלטות בין ערכאות שונות ואף סכנה שהמאבק בתביעות השתקה יביא להרתעת תובעים בעלי עילות אמיתיות.

״על המחוקק לקבוע גבולות ברורים ולהעניק לבית המשפט כלים מדויקים יותר לאבחנה בין תביעת השתקה לבין תביעה לגיטימית,״ הוא מסכם. ״רק כך ניתן יהיה להגן גם על חופש הביטוי וגם על הזכות לשם טוב - מבלי שאחת תבוא על חשבון השנייה".