שמות פרשיות התורה המוכרות לנו ניתנו בידי חכמי הגמרא לפני כאלף וחמש מאות שנה, ופרשני התורה חושפים רעיונות הכמוסים מאחורי השמות הללו. שמות פרשיות "אחרי מות-קדושים-אמור" (שהשבוע נקרא את השתיים הראשונות) הפכו למטבע לשון מוכרת עם מסר מהדהד: אחרי מותו של אדם, יש לומר עליו רק דברים טובים וקדושים.

הבעיה היא שהאמת הזאת נחוצה יותר בעת שהאדם חי, כשהדברים משפיעים עליו, ודווקא אז אנחנו חשים בנוח לרכל עליו... אולי לכן דווקא בפרשת השבוע הנוכחית, מצווה אותנו התורה "לא תלך רכיל בעמך".

המילה 'רכיל' מקורה במילה 'רוכל', התורה מזהירה אותנו שלא לסחור במידע שלילי שאנחנו נחשפים אליו, והאמת צריכה להיאמר, זה כנראה אחד הציוויים הקשים ביותר ליישום שקיבלנו, אבל הוא מעיד על כך שאי אפשר להשתמש בתירוצים כדי לקבל היתר להשחית את עצמנו רק בגלל שלרגע אחד זה ממש כיף לרכל עם החבר'ה.

ואולי, אולי בעצם שם הפרשה הוא לא רק המלצה, אלא פתרון לאתגר הקשה, אולי כאשר מגיע לידנו פריט מידע לא נעים ופיקנטי על חייו של אדם שאנחנו מכירים, אולי אם נחשוב כיצד היינו מדברים עליו אחרי מותו, ברגע שהיינו מבינים כמה עצם קיומו הוא יקר עד שכל האנקדוטות הרכילותיות חסרות חשיבות, היינו מצליחים לגייס את הכוח לשתוק.

לכן, יפה הוא מנהג החסידים שלא להספיד בהלוויה בנימוק שלא לסבך את נשמת הנפטר שהגיעה זה עתה לעולם שכולו אמת, מלווה במחמאות שאין בינם למציאות שום קשר. לטעמי יש כאן מסר חשוב גם לאלה שעודם חיים איתנו: כדאי להתחיל להתרגל לא לדבר על אדם בחייו, כי כשנרצה לנקות את המצפון עם הספדים מופרזים אחרי מותו, שוב פעם נגרום לו נזק, תזכורת לכך שהאופציה לשתוק תמיד תהיה הבחירה הנכונה, בן בחייו ובן לאחר מותו.

עוד ב-

לא תמיד רע להיות מצורע: הייחודיות שנכפתה גם שומרת עלינו

לכתבה המלאה

מזכיר את הבדיחה על שניים שהגיעו לגן עדן, ונשאלו האם הם סקרנים לדעת מה יאמרו עליהם בהספדים בשעת ההלוויה, אחד ענה שסוף סוף ישמע כמה אהבו אותו וכמה מושלם הוא היה, והשני השיב: הלוואי שיגידו רק: "היי, הוא נושם!".