החוסן הלאומי של מדינת ישראל מול האיום האיראני לא יוכרע רק בשדה הקרב,  אלא גם במרחב האזרחי - קרוב לבית. תיאוריות של תכנון עירוני מדברות על המושג: "המקום השלישי"-  מקום שהוא אינו הבית ואינו מקום העבודה -  אלא מרחב מפגש נייטרלי  כמו בית קפה או גינה שבו אנשים נפגשים ומרגישים שייכות.  

במציאות הנוכחית, כשהרחובות מאוימים והשגרה נקטעת, הפך המרחב המוגן השכונתי ל'מקום השלישי' הזה. הוא כבר לא משמש רק כפתרון התמגנות אלא גם מרחב שבו אנשים נפגשים, מכירים ותומכים זה בזה ברגעים של חוסר ודאות. כך, לצד ההגנה הפיזית, נוצרת גם שכבת הגנה קהילתית.

מצב חירום הוא גם מאבק על הלכידות החברתית. בתוך המציאות הזו, למרחבים המוגנים יש תפקיד כפול: הם מגנים על הגוף - אך גם מחזקים את הרקמה החברתית. הניסיון מלמד שכאשר אנשים מכירים זה את זה,  נוצר אמון ויש תשתית של קהילה, גם ההתמודדות עם מצבי חירום נראית אחרת.

זה כבר לא רעיון תיאורטי, זה קורה בפועל ובהיקף רחב. העיר תל אביב היא דוגמה בולטת  לכך : בעיר פועלים כ־286 מקלטים ציבוריים מתוחזקים, לצד מאות מרחבים מוגנים נוספים, חניונים תת־קרקעיים ותחנות רכבת שהוסבו למרחבי מיגון. בסך הכול מדובר בכמיליון מ"ר של שטחי מיגון שיכולים להכיל עד כ־2 מיליון בני אדם, כאשר לכ־90% מהתושבים יש מרחב מוגן במרחק של עד 200 מטר מהבית .

המשמעות היא לא רק ביטחונית, אלא גם אזרחית וכלכלית: היכולת לשמר שגרה יחסית גם תחת איום ולהישען על תשתית עירונית שמאפשרת תפקוד. אך תשתיות לבדן אינן מספיקות. חוסן אינו דבר שמפעילים בזמן חירום - הוא נבנה בשגרה, דרך קשרים, מפגשים והיכרות בין אנשים. כשהבסיס הזה קיים, הופך המרחב המוגן ממקום זר, למרחב מוכר.

תפקידנו הוא להעניק רשת בטחון מיידית וגמישה לתושבות והתושבים. ההתייחסות אל המרחב המוגן העירוני היא כבר מזמן לא כעל "שטח מת" שממתין לתקופות מלחמה. עיר חזקה באמת היא עיר שבה המרחב המוגן הוא מרחב חי- מקום שמעניק ביטחון וגם תקווה.

קרן תל אביב פועלת בשנים האחרונות כדי להפוך את התפיסה הזו למציאות יומיומית בעיר: אנחנו הופכים מרחבים קהילתיים לעוגני חוסן פעילים, מפתחים מודלים שכונתיים שמחברים בין תושבים, מחברים בין העירייה, הקהילה והתורמים ויוצרים תשתיות חברתיות שנשארות גם הרבה אחרי שהאזעקות נפסקות

פרויקטים כמו “כיסי בריאות” – מרכזי מפגש המחזקים חוסן נפשי, חברתי וגופני, הם חלק מהמהלך הזה. הם אינם רק מענה לבדידות ולמתח, אלא בסיס לפעולה קהילתית גם בזמני חירום. האתגר כעת הוא להרחיב את המודל הזה, לא רק בתל אביב, אלא בכל עיר ובכל שכונה בישראל. זה מחייב שותפות בין ממשלה לרשויות המקומיות, בין המגזר הציבורי לפילנתרופיה ובין קהילות לארגונים אזרחיים.

עוד ב-

הבינה המלאכותית כבר בשדה הקרב | טור דעה

לכתבה המלאה

מרחבים מוגנים ציבוריים אינם רק פתרון נקודתי - הם תשתית לאומית. השקעה בהם היא השקעה ביכולת של החברה הישראלית להישאר מתפקדת, מחוברת ויציבה גם בתקופות מורכבות.
בסופו של דבר, בטון מגן עלינו, אבל קהילה מחזיקה אותנו. קרן תל אביב פועלת לבנות את אותה “כיפת ברזל קהילתית”: שכבת ההגנה האזרחית של העיר, שנבנית לא רק בזמן חירום אלא בכל יום של שגרה. זו לא רק תפיסה, אלא עבודה שנעשית כבר היום בשכונות העיר. האתגר הבא של ישראל אינו רק להגן על הגבולות, אלא לחזק את הקהילות שבתוכן, כי כיפת הברזל הבאה של ישראל תיבנה לא רק מפלדה, אלא מקהילה.