בארץ

אבינתן אור חושף את תוכנית הבריחה: "אם עושים עסקה מישהו אחר יישב"

מהנדס אנבידיה שהוחזק בבידוד מוחלט חשף את המבצע החשאי שניהל לבדו מתחת לאדמה, הכלים שאלתר בערמומיות והצוואה המצמררת שכתב למקרה שתוכנית הבריחה הנועזת שלו תיכשל
אבינתן אור (צילום מסך, קשת 12)
חוט מתכת, מכוש גנוב, מנורת לד וכבל חשמלי באורך 60 מטרים הפכו לכלים שבאמצעותם ניסה אבינתן אור לעשות את הבלתי נתפס: לחפור בעצמו נתיב יציאה מהשבי. במשך חצי שנה הוא עבד על תוכנית הבריחה, הכין תיק ואף כתב מכתבי פרידה וצוואה למקרה שלא ישרוד.
משב אוויר קטן שהגיע מאחורי שקי חול היה הרגע שבו אבינתן אור הבין שאולי מצא את נקודת החולשה שחיפש. עמוק מתחת לאדמה, מתוך תא שהיה נמוך מדי לקומתו, הוא החל במהלך שנמשך חודשים ושנועד להסתיים בדרך אחת: יציאה בכוחות עצמו מהשבי. את הסיפור המדהים הוא חשף בעובדה בקשת 12. 
"בצבא תמיד אמרו לנו, אין דבר כזה מאה אחוז הגנה. תמיד תהיה איזושהי נקודת חולשה", הוא משחזר.
אור בחן את הקיר האחורי של התא, שם הונחו שקי חול, והכניס את ידו ביניהם. ואז הרגיש משהו חריג. "אני כבר לא רואה כי חושך שם, אבל פתאום אני מרגיש כזה... משב רוח... זרימת אוויר. וזה משהו שלא קורה במנהרה".
מכאן החל להפוך את האפשרות לתוכנית מעשית. בשיחות שניהל עם שוביו הצליח להוציא מהם בערמומיות פרטים על מיקומו ברצועת עזה. שקית אשפה שימשה אותו כדי להסתיר חלק מהתא ממצלמת המעקב, ובהמשך הוא אלתר כבל מאריך באורך 60 מטרים. במשך חצי שנה חפר את הדרך החוצה.
לא עמדו לרשותו כלים רבים. חוט מתכת, מכוש שגנב, כבל חשמלי שמצא במקרה ומנורת לד היו האמצעים שבעזרתם התקדם. העבודה הביאה אותו קרוב מאוד ליעד. הוא כבר הצליח להריח את החופש, וכמעט הגיע אליו.
מאחורי היכולת לתכנן את המבצע עמדו כישורים שאור צבר לאורך השנים. בגיל 13 יצא לעבוד בבניין. בהמשך היה לוחם בסיירת רימון, למד הנדסה באוניברסיטת בן-גוריון ועבד כמהנדס בענקית הטכנולוגיה אנבידיה. הוא גם היה חובב חישובים מתמטיים.
כל אלה קיבלו משמעות אחרת בתא שבו הוחזק לבדו. מאז שנחטף ממסיבת הנובה הוא שהה מתחת לאדמה בבידוד כמעט מוחלט, ואף אחד מהחטופים הישראלים האחרים לא פגש אותו. אחד החששות הגדולים שלו היה להיעלם מהתודעה, "להפוך להיות רון ארד".
אור לא התכונן רק לבריחה עצמה, אלא גם למה שיקרה אם יצליח לצאת מהמנהרה. הוא אסף בגדים שמצא והכין תיק. היה ברשותו גם שק שעליו תכנן לכתוב "חטוף".
במקביל נערך לאפשרות שלא יחזור. הוא כתב מכתב לאביו ומכתב לאמו. "כתבתי גם צוואה", הוא מספר.
 
במהלך השבי צפה בטלוויזיה בהפגנות בישראל. לדבריו, היה לו ברור שהוריו לא יהיו שם.
"ידעתי שהם לא ב'עכשיו'", הוא אמר בראיון בעובדה, "כשההורים שלי פגשו אותי הם אמרו לי: 'אנחנו מקווים שאתה לא כועס עלינו'. אמרתי להם: 'אני לא כועס עליכם, אני גאה בכם'. בן אדם צריך ללכת עם האמת שלו גם אם היא לא נעימה לו. ואם בגלל שהבן שלהם היה שם בתוך עזה, פתאום דעתם הייתה משתנה אז זו לא האמת שלהם".
בריאיון הוא נשאל אם היה מסוגל לנהוג כך בעצמו אילו הילד שלו היה חטוף בעזה.
"ההורים שלי נלחמו עליי כמו מטורפים. ותוך כדי שהם נלחמו עליי, הם נלחמו גם על דברים אחרים, וזה לא מבטל אחד את השני. המחלוקת פה הייתה סביב דיני נפשות. האם אתה רוצה להציל נפשות עכשיו או שאתה מציל חיים גם אחרי זה? לי היה ברור שאם אנחנו עושים עסקה עכשיו, אני אצא מפה. אבל עוד יומיים, שלושה, חודש, חודשיים, שנה, שנתיים, עשר שנים, מישהו אחר יישב פה במקומי".
לקראת סיום השבי הגיע אחד משוביו ובישר לו שהמלחמה נגמרת עבורו. אלא שלצד הבשורה הוא השמיע בפניו גם איום.
"קח תיק, תארוז וסע לאירופה. אתה יודע למה? כי אנחנו נעשה שוב פעם 7 באוקטובר. כל עוד יש יהודי אחד בארץ ישראל, אנחנו נטבח בכם שוב ושוב".
תגובות לכתבה(0):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה