שנה ותשעה חודשים עברו מאז שלאירוע הלאומי של חזרת החטופים נכבו המצלמות, ורק אז התחילה המציאות האמיתית בבית משפחת אלבג. בהתחלה הכל הרגיש כמו נס, סוג של ריחוק מוזר שמגן מהכאב ומאפשר לשמוח על עצם החיים. אבל כשהזמן עובר והחיים סביב ממשיכים במסלול, הזיכרונות מתחילים לצוף והפחדים שמצאו מקום להסתתר בו בשבי מתחילים לצאת.

"אני כאילו על רכבת הרים דוהרת, פעם למעלה ופעם למטה. בחצי השנה הראשונה הייתה אופוריה, אבל עם הזמן דברים התחילו לשקוע והכתה בי ההבנה של כל מה שעברתי", מספרת לירי. המשפט הזה מתאר בדיוק את השלב שבו המאבק משנה פנים. זה כבר לא המאבק לשרוד את היום למחרת מול המחבלים במנהרה, אלא המאבק להתרגל מחדש לשקט, לרעשים ברחוב ולמחשבות שצפות בלילה, כך היא מספרת בראיון לאישה.

עוד ב-

אביה של לירי אלבג: "צריך ועדת חקירה, מישהו צריך לשלם את החשבון"

לכתבה המלאה

בתוך הבית בירחיב, המשפחה כולה לומדת לתמרן סביב השגרה החדשה. מצד אחד יש רצון מטורף להספיק הכל, לצאת, להתאהב ולהחזיר את השנים שעברו. ומצד שני, יש ימים שבהם כל טריגר קטן יכול להציף את הכל מחדש. הזהירות של ההורים, הסבלנות של בן הזוג והקשר ההדוק עם שאר הבנות שהיו שם איתה, הם שמחזיקים את המסלול יציב גם כשהרכבת עולה ויורדת במהירות.