שלוש שנים בדיוק חלפו מאז טבח 7 באוקטובר, וקשה למצוא נושא אחד שעליו מסכימים כולם. משני צדי המפה הפוליטית נשמעות טענות על ניצחון מוחלט מצד אחד ועל כישלון מתמשך מצד שני, אבל נדמה שחלק גדול מהציבור הישראלי נמצא דווקא איפשהו באמצע. דבר אחד, בכל זאת, כמעט אינו נתון במחלוקת: מי ומה שהיינו לפני בוקר 7 באוקטובר 2023 - הם לא מי ומה שאנחנו היום.

אולי הסעיף הכבד ביותר בצד הכישלונות הוא העובדה שחמאס, שלוש שנים אחרי הטבח, עדיין לא נעלם מרצועת עזה. כוחו הצבאי נפגע קשות, הנהגתו ספגה מכות משמעותיות ויכולתו לבצע כיום מתקפה בהיקף דומה ל-7 באוקטובר הצטמצמה דרמטית, אך היעד של פירוק הארגון מנשקו עדיין לא הושלם. רויטרס דיווחה השבוע כי תוכנית טראמפ לעזה עדיין לא הביאה לפירוק חמאס מנשקו, ו-ACLED מעריך כי הארגון נותר השחקן הפלסטיני הדומיננטי באזורים המאוכלסים שאינם בשליטת ישראל.

National Committee for the Administration of Gaza (קרדיט: ללא)

גם חזון ההגירה מעזה, שקיבל בתחילת הדרך רוח גבית מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ והפך ליעד מוצהר בקרב חלקים בימין הישראלי, רחוק מלהתממש. לפי נתונים שפורסמו בספטמבר, מאז הפסקת האש יצאו מהרצועה כ-10,500 בני אדם, אך כ-6,000 כבר שבו אליה, וחלק גדול מהיוצאים היו חולים ובני משפחותיהם שפונו לצורך טיפול רפואי. מספר היציאות שאינן רפואיות עמד על כ-2,300 בלבד. טראמפ עצמו נסוג בהמשך מרעיון העקירה הקבועה, ותוכניתו המאוחרת קובעת כי איש לא ייאלץ לעזוב את הרצועה. בין המצביעים על עובדות אלו ככישלון ממשלת נתניהו הינו יו"ר מפלגת "עמך ישראל" עופר וינטר המאשים בחוסר אפקטיביות בסוגיית ההגירה מעזה.

ובזמן שהמבט הישראלי הופנה במשך שלוש שנים בעיקר דרומה וצפונה, ביהודה ושומרון כבר נערכים במערכת הביטחון לתרחיש שמזכיר את מה שאיש כמעט לא רצה לדמיין ערב הטבח. בכירים בצה"ל הזהירו השנה מפני האפשרות של חדירה רחבה דרך קו התפר, ובפיקוד המרכז מתרגלים בין היתר פשיטה על יישובים ישראליים או הסתערות המונית. בצה"ל מדגישים במקביל כי הפעילות ההתקפית ביו"ש צמצמה משמעותית את הטרור - אבל עצם הפיכתו של "תרחיש 7 באוקטובר" לתרחיש ייחוס מבצעי באזור מלמדת עד כמה האיום עדיין מלווה את ישראל.

המחיר לא נעצר בגבולות ישראל. הדוח השנתי של אוניברסיטת תל אביב על האנטישמיות בעולם מצא כי בשנת 2025 נרצחו 20 יהודים בארבע מתקפות אנטישמיות - הנתון הקטלני ביותר זה יותר משלושה עשורים – וכי במדינות מערביות רבות מספר התקריות נותר גבוה בעשרות אחוזים לעומת התקופה שלפני 7 באוקטובר. לקראת יום השנה הנוכחי אף פרסם המטה לביטחון לאומי אזהרה מפני עלייה בסיכון לפגיעה בישראלים וביהודים בחו"ל.

גם בזירה המדינית יש מי שרואים התפתחות הפוכה לחלוטין מהיעדים שהוצגו בתחילת המלחמה. הוועדה הפלסטינית הטכנוקרטית שאמורה לנהל בעתיד את עזה, NCAG, אימצה סמל שבו מופיעים בין היתר הנשר המזוהה עם הרשות הפלסטינית והדגל הפלסטיני. בישראל אף פרסמו התנגדות רשמית לשימוש בסמל הרשות. בימין יש מי שרואים בכך תשתית שלטונית למדינה פלסטינית שקמה למעשה בחסות "מועצת השלום". עם זאת, נכון לעכשיו זו טענה פוליטית ולא עובדה מוגמרת: הוועדה טרם נכנסה בפועל לרצועה, והיא מוגדרת כמנגנון ממשל זמני ולא כמדינה ריבונית.

מנגד, יש הישג אחד שקשה היה לדמיין לפני שנה בלבד: אין עוד חטופים ישראלים בעזה. ב-26 בינואר 2026 הודיע צה"ל כי עם השבתו של רס"ל רן גווילי ז"ל הושלמה החזרתם לישראל של כלל החטופים - החיים והחללים. אפשר להתווכח על המחיר ששולם, על הדרך ועל העסקאות שנחתמו לאורך הדרך, אך עבור משפחות שחיו במשך יותר משנתיים בתוך חוסר ודאות, מדובר בסיומו של אחד הפרקים הכואבים ביותר שהותיר אחריו 7 באוקטובר.

גם מבחינה צבאית המפה שעליה התעוררה ישראל לפני שלוש שנים שונה לחלוטין. מפקד אוגדת עזה הצהיר בתחילת החודש כי צה"ל שולט בכ-63% משטח הרצועה; הערכות אחרות מציבות את הנתון סביב 65% ואף מתארות את השליטה הישראלית ככשני שלישים מהרצועה. לאורך השטח הוקמו עשרות מוצבים חדשים ונבנתה תפיסת הגנה קדמית שנועדה להרחיק את האיום מהיישובים. בלבנון, לפי ACLED, ישראל מחזיקה באזור ביטחוני המשתרע על שטח המוערך בכ-6% מהמדינה, כאשר בחלק מהמקומות תואר עומק של עד כעשרה קילומטרים.

גם איראן איבדה חלק מיכולת הסחיטה האזורית שעליה בנתה במשך שנים. הדבר בולט במיוחד במצר הורמוז: למרות המשך ניסיונות הפגיעה במכליות, רויטרס דיווחה השבוע כי זרימת הנפט מהמזרח התיכון חזרה ואף עברה במשך כמה ימים את רמת 18 מיליון החביות ביום שאפיינה את התקופה שלפני המלחמה. המשמעות איננה שטהרן איבדה שליטה מוחלטת במצר - מחירי הנפט עדיין גבוהים והסיכון לא נעלם - אלא שהיכולת שלה לחנוק באמצעותו את שוק האנרגיה העולמי נשחקה באופן משמעותי.

ויש גם הישג שפחות מופיע בתמונות של טנקים ומטוסים. לפי נתוני מנהלת תקומה, אוכלוסיית חבל תקומה כבר הגיעה לכ-66 אלף תושבים - גידול של כ-5,000 בני אדם לעומת ערב המלחמה - ושיעורי החזרה ליישובים עומדים על יותר מ-90%. לא כל הקהילות השלימו את השיקום, וחלקן עדיין רחוקות מחזרה מלאה לשגרה, אבל שלוש שנים אחרי שהעוטף הפך לסמל של חורבן, יש בו שוב גידול באוכלוסייה.

ואולי השינוי המעניין ביותר נמצא בכלל בתוך החברה הישראלית: רק 12 ימים לפני 7 באוקטובר, יום הכיפורים של 2023 הסתיים בתמונות קשות של עימותים בכיכר דיזנגוף סביב תפילה בהפרדה - אחד מרגעי השיא של הקרע הפנימי המדובר. שלוש שנים אחר כך, דווקא כמה ממי ששילמו את המחיר הכבד ביותר מנסים לדבר בשפה אחרת. בר קופרשטיין, שחזר מהשבי, דיבר על סגירת מעגל עם הציבור שנאבק למען החטופים; איריס חיים, אמו של יותם חיים ז"ל, הפכה את הקריאה לאחדות ולסליחה לחלק מרכזי מפעילותה הציבורית. רויטרס אף דיווחה השבוע על לפחות תשעה ניצולי 7 באוקטובר ובני משפחות שכולות, משני צדי המפה הפוליטית, שנכנסים לפוליטיקה כשהם מצהירים על רצון לאחות את הקרעים.

בר קופרשטיין בכותל (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)

עוד ב-

1,000 ימים לטבח ה-7 באוקטובר: המסע המטלטל של המשפחות השכולות

לכתבה המלאה

שלוש שנים אחרי, קשה לכתוב ליד 7 באוקטובר את המילה "ניצחון", וקשה באותה מידה להתעלם מכל מה שהשתנה מאז. החטופים בבית, גבולות ההגנה הורחקו וחלק מאויביה של ישראל נחלשו בצורה שלא נראתה שנים - אבל חמאס עדיין קיים, הזירה הפלסטינית רחוקה מהכרעה, איום יו"ש מטריד את מערכת הביטחון והאנטישמיות בעולם נותרה ברמות חריגות. אולי לכן המאזן של 7 באוקטובר 2026 אינו נמצא רק בשאלה מי ניצח ומי הפסיד, אלא בשאלה איזה סוג של מדינה וחברה ישראל תבחר להיות אחרי היום ששינה אותה לתמיד.