בארץ

ההתגייסות המדהימה של האזרחים מוכיחה את שכולנו מרגישים – אין מדינה

על רקע מלחמת "חרבות ברזל", יזהר כרמון, מנכ"ל המרכזים לצדק חברתי, בטור דעה מיוחד על ההירתמות המדהימה של האזרחים במדינת ישראל למען הכלל ועל הקריסה המוחלטת של הממשלה

יזהר כרמון |  2
יזהר כרמון (צילום יחצ)
היום (ראשון) החל יומה ה-16 של מלחמת חרבות ברזל, המערכה הכבדה שהביאה להירצחם ונפילתם של לפחות 1,400 חיילים ואזרחים ישראלים, בעוד משרד הבריאות הודיע עד כה על למעלה מ-5,000 פצועים שפונו לבתי החולים השונים בעקבות המלחמה, ולפחות 212 חטופים שנמצאים שבויים בידי החמאס בעזה. יזהר כרמון, מנכ"ל המרכזים לצדק חברתי, בטור דעה מיוחד ל-ice.
ישראל נאבקת על נשמת אפה, ועל המדינה שתקום כאן ביום שאחרי המלחמה. במלחמת לבנון השנייה, כשיישובי הצפון המופגזים הופקרו ע"י גורמי המדינה הרשמיים, היה זה הצבא שנכנס לנעלי האחריות, וחיילי פיקוד העורף עברו מבית לבית לחלק תחליפי חלב וציוד בסיסי לתושבים. ארקדי גיידמק, אוליגרך ששמו כמעט ונשכח, הקים עיר מאהלים באילת עבור התושבים המפונים, במיצג של ראווה ואוזלת יד שהשאיר טעם רע של פילנתרופיה ריקה. 
כמעט עשרים שנה עברו, אבל כפי שהימים אחרונים חושפים, מנגנוני המדינה רק הלכו והופרטו, והשאירו את החברה האזרחית להתמודד לבדה עם שלל האתגרים העומדים לפניה. אחד מהפעילים של ארגון "אחים לנשק" סיפר על פעילות הארגון במתחם התרומות המפואר שהוקם השבוע בגני התערוכה: "הבנו שיש פה אירוע שהוא לחלוטין לא בשליטה ולנו יש את התשתית הארגונית שכבר קיימת סביב המחאה".
"הוצאנו הודעה שכל ארגוני המחאה מקימים מוקד סיוע אזרחי. לא ידענו מה נצטרך לעשות אבל התחלנו לרוץ. תוך כדי תנועה התחלנו להבין מה צריך. כבר אתמול אנשים התחילו לרדת לשטח לחלץ אנשים שהיו נעדרים, התחלנו לעבור על רשימות, סיוע למשפחות בשינוע, הסעות, הסעות של חיילים, כל דבר".
‍‍‍‍‍‍מדינת ישראל קמה כדי להגשים את החזון הציוני של הקמת בית לאומי לעם היהודי בישראל. היא קמה על יסודות סוציאליסטיים עמוקים כאלו שמבינים שהתפקיד של המדינה הוא לספק חוזה בסיסי ועמוק בינה לבין אזרחיה שיוכלו לגדול ולדמיין בה עתיד.
בשנים הראשונות להקמתה היא ידעה להקים צבא, לקלוט עלייה המונית, להקים מערכות ציבוריות אדירות שמספקות שירותי הגנה בסיסיים לתושביה – רפואה ציבורית, דיור ציבורי, ביטוח לאומי, מערכת חינוך ממלכתית. כל ההישגים האלו קרו בזמן שהמדינה הייתה ענייה ועם אתגרים קיומיים דרמטיים מהיום.
ניצני השינוי במהות תפקיד המדינה הוא 1985. התקופה היא תקופת המשבר הכלכלי הגדול שישראל ידעה מאז הקמתה, היפר-אינפלציה שדחפה את ממשלת ישראל לעבר 'תכנית הייצוב'.  כמו במדינות נוספות בעולם מדינת ישראל לקחה על עצמה להקטין את הגרעון, להקפיא את האינפלציה, ובעיקר לצמצם דרמטית את המגזר הציבורי, והקטנת הסובסידיות של המדינה.
הממשלה הובילה מהלך עצום (אולי הדרמטי ביותר בתולדותיה) מהלך ששינה לחלוטין את אופיה החברתי כלכלי של המדינה. ממדינה סוציאל-דמוקרטית רחבה עם 80% עובדים מאוגדים בהסתדרות, עם רשתות הגנה סוציאליות נרחבות, שמפעילה ודואגת כמעט לכל תחום בחיינו – תשתיות, בנקאות, ספנות, דיור, בריאות  - מדינת ישראל החלה תהליך עקבי של הפרטת עצמה לדעת. 
ישראל החלה לסגת מתחומים רבים שהיה ברור שהם תחת אחריותה. ובחיים עצמם אין וואקום. לחלל אותו השאירה המדינה נכנסו גופים ושחקנים חדשים שהיו זרים לנוף הישראלי עד לאותה עת.
בשנות ה-90 נכנסו גורמים רבים מהמגזר העסקי מצד אחד ומהמגזר השלישי מצד שני שהתחילו לנהל ולקחת אחריות על תחומים רבים שעד שנות ה-80 היה ברור שהמדינה היא המונופול שלהם – מניהול פנימיות, הקמת שכונות חדשות, דאגה לחלוקת מזון למשפחות מעוטות יכולת, דרך שירותי רפואה פרטיים ועד עמותות שמעסיקות מורים ומורות בחינוך הממלכתי.
היום בישראל למעלה מ-40,000 עמותות פעילות!  במציאות כזאת ישראל הפכה להיות מדינה פחות ריכוזית, פחות שיוויונית ופחות נאמנה ליסודות על פיהם קמה. שחקן נוסף שהתגלה גם בתקופת הקורונה כרלוונטי והיציב ביותר הוא השלטון המקומי – שעוסק בענייני היומיום ויודע לתת שירותים במקומות בהם המדינה פשוט נעלמה.
מאז אותו יום שבת מקולל אנחנו בחברה האזרחית מרגישים את המשמעות לעובדה שאין מדינה – אין גוף מתכלל, אין תכניות, האזרחים הופקרו לבדם ופונים למי שיכול לסייע להם כאן ועכשיו – ארגוני חברה אזרחית ותיקים וחדשים שקמים מתוך המשבר. 
גם במערכי ההתנדבות והאירוחים שהקמנו במרכזים לצדק חברתי אנו נפעמים מההתגייסות המדהימה של אלפי פעילים ופעילות שמוכנים לארח תושבי דרום, לעשות משמרות טלפונים, לתרום ציוד וגם לתרום כסף. את המסקנות האלו אפשר היה כבר להגיד מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה, לצערי ולצער כולנו המסקנות והמדיניות לא השתנתה. 
רבות דובר בשנה החולפת על השבר שבין הממשלה לאזרחים, על הצורך האקוטי בכינונה של ברית חדשה שכאשר תקום תוכל להתחיל לבנות מחדש את מה שנקרע בשנים של הפרטה, שיסוי קבוצה אחת נגד אחרת, ייבוש תקציבי הרווחה והפקרת העורף האזרחי שנלחם עכשיו על חייו ועל עתידו. אולי מתוך השבר הגדול הזה שאנחנו רק מתחילים ללמוד את מימדיו, אולי מתוך הכאב הבלתי נתפס, מתוך כל זה מפעמת רוח חדשה: 
רוח של שותפות אזרחית אמיצה, רוח של התנדבות ושיתוף פעולה שאינה מבדילה בין דם לדם, בין יהודים לערבים, בין גברים לנשים, בין דתיים לחילונים, בין קהילת הלהט"ב לשמרנים. בכל יום מוצפות הרשתות החברתיות בעוד ועוד סיפורי גבורה אזרחית, מהחברה החרדית, מיישובי הפזורה הבדואית בנגב, מהמועצות האזוריות במשולש. לכל הסיפורים הקשר דומה: ההבנה שכולנו כאן יחד, בגורל אחד, ושאין לנו מקום אחר. בשביל זה אנחנו חייבים מדינה!
תגובות לכתבה(2):

נותרו 55 תווים

נותרו 1000 תווים

הוסף תגובה

תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
  • 1.
    שמעת ביבי ? כל דמי אחיך זועקים אלינו מן האדמה. מכיר ?
    יצחק 10/2023/22
    הגב לתגובה זו
    1 0
    זה לקוח מפרשת קין והבל, ואומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה.
    סגור
  • אולי תסתום כבר ? (ל"ת)
    לבנת חבלה 10/2023/23
    הגב לתגובה זו
    0 0
    סגור