תקשורת ומדיה

צביקה הדר חושף: "נכנסתי להתקף חרדה של החיים"

השחקן והמנחה צביקה הדר חוזר לרגעים הקשים בשבעה באוקטובר, מודה שלא היה מסוגל להצחיק או לעלות חיוך, ומספר על המקום המפתיע שהפך עבורו למפלט ובו פעל

מערכת ice | 6/10/2026 4:09 עקבו אחרינו בגוגל

לרגל יום הזיכרון לטבח השבעה באוקטובר, צביקה הדר חזר בתוכניתו בערוץ 16 לרגעים שבהם הבין בהדרגה את ממדי האסון. הוא סיפר על התקף החרדה, על חוסר היכולת להופיע ולשמח, ועל המשאית שהפכה עבורו למקום מפלט וממנה יצא לסייע למשפחות ולהלוויות.

"אני ממש זוכר את הרגע, לי היה מעבר מאוד גדול. אני זוכר שממש הייתי, אולי הייתה לי איזה סוג של, לא אגיד בושה, אבל אתה יודע, תמיד היו קוראים לי למילואים, הייתי, אני בגולני, אני קצין בצבא, אתה מרגיש כאילו לא שמיש", סיפר הדר.

לדבריו, בתחילת אותו בוקר הוא עדיין לא קלט מה מתחולל. "אבל אני מרגיש גם ברגע גדול שאנחנו לא מבינים מה קורה, אני רואה את הטנדרים, ואני חושב שזה סתם קטע".

הדר חזר גם לתוכניות שהיו אמורות להתקיים באותו יום, אחרי הופעתו של ברונו מארס: "ברונו מארס הופיע אתמול, והיום הוא צריך להופיע שוב, ואנחנו אומרים, איזה פחדן, מה, איזה טיל שניים, מה היה, מרוב שאנחנו מורגלים לשיט, ומתחילים כל מיני גיפים וקריקטורות על רצינו ברונו מארס, קיבלנו ברהנו טגניה, או כל מיני כאלה, בסדר?".

אלא שככל שהזמן עבר, התמונה השתנתה. "ואתה בכלל לא מבין את עוצמת האירוע, ואז נופל עליך לאט לאט הטנדרים, ולאט לאט ה... העניין של דנו קושמרו, שפתאום מישהי בשידור אומרת לו, ולאט לאט אתה לא יודע כבר איך לתווך את זה לילדים".

בשלב מסוים החלו להגיע גם פניות מאמנים שרצו לסייע. עבור הדר, דווקא שם הגיעה ההבנה שהוא עצמו אינו מסוגל לעשות את מה שמצופה ממנו כמבדר. "ואז מגיעים טלפונים של האומנים, בואו נשמח, יש מלא פצועים, אתה מתחיל להבין שזה אסון בקנה מידה שאתה לא קולט אותו, ואני נכנס להתקף חרדה של החיים".

הוא תיאר את הפחד באופן ישיר: "אני אומר, איך אני יכול להופיע? איך אני יכול לשמח מישהו? אני בחרדה על המשפחה שלי ועל החיים שלי".

במקום לעלות לבמה, הדר מצא לעצמו מקום אחר. "ושם נכנסתי למשאית, זאת אומרת, פשוט כדי להיות עם עצמי, שלא יצפו ממני להצחיק אף אחד, לא הייתי מסוגל. לא הייתי מסוגל לעלות חיוך על אף אחד, הייתי מבוהל".

אל המשאית הצטרף חברו הטוב, והשניים החלו לפעול. "מצאתי את עצמי עם החבר הכי טוב שלי, עם משאית תפאורה וציוד טלוויזיה, שני גברים שחרדים למשפחתם, חרדים לעצמם, ורוצים איכשהו לתרום ולתת".

לדברי הדר, כך הם הפכו לחלק מהחמ"ל האזרחי. "והיינו שותפים פתאום לדבר הזה, לחמל האזרחי, שזה הדבר היחיד שתפקד במדינה הזאת, בחודשיים-שלושה הראשונים".

בתוך הפעילות הזאת, סיפר, פגש אנשים שלא הכיר קודם. "ופתאום שם פגשתי את האנשים הכי טובים בעם, חרדים ואפילו אריתריאים, אריתריאים שלדעתי גם לא היה להם אישור עבודה, שעזרו והעמיסו את המשאיות, ואמרו לנו, איזה מדינה מדהימה יש לכם, אתם בכלל לא מבינים, ואנשים מכל הארץ, ומעמיסים".

הדר סיפר כי הקים "חמל אבלים", וכי המציאות בשטח הציבה בפניו משימות שלא דמיין שימצא את עצמו מבצע. "ובעצם התפקיד שלי, בחמל האזרחי היה להיות, מצאתי את עצמי, מה שנקרא נקראתי בסיטואציה, כשאין, יש קבורות זמניות, ואנשים נקברים, ואין כיסאות, אין מאוורר, אין מיחם, אנשים לא יודעים איפה קוברים את יקיריהם".

מי שרק זמן קצר קודם לכן חשש שאנשים יצפו ממנו להצחיק אותם, מצא דרך אחרת לעזור. "ופתאום מהמקום הזה שאתה היית חרד לחייך לאנשים שיחייכו, אתה פתאום נהיה בעל כוחך, אני ופיטוסי עם המשאית".

השניים החלו להגיע להלוויות ולספק את מה שהיה חסר. "היינו חמל להלוויות של זה, אנחנו כל יום, איזה שתיים-שלוש הלוויות, מפרקים כיסאות, בונים אוהלים, נותנים לאנשים טיפה".

דווקא בתוך המראות והעבודה הקשה, הדר סיפר כי מצא מקור של כוח. "והדבר הכי הזוי, ששאבתי מזה המון כוח, הדבר הזה של פתאום כולם מתגייסים, וכולם ביחד, ואתה בא ולא מעניין אותך מי, מה הדעה שלו, מה הרקע שלו, כלום, כולם".

את אחד הרגעים שנותרו איתו הוא זוכר מהחזרה הביתה ומהשיחה עם אשתו. אחרי החרדה, הפחד והימים שבהם ניסה לסייע למשפחות, הוא הגיע למסקנה אחרת מזו שאיתה נכנס למשאית.