בתאגיד השידור "כאן" מחככים ידיים בהנאה. בחודש שעבר הם זכו ב-33 פרסים מתוך 45 שחילקה האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. זו נראית להם כהוכחה חותכת שצריך את התאגיד למרות שהוא עולה למשלם המיסים כמעט 800 מליון שקל לשנה בימים של קורונה ומשבר כלכלי מהקשים שידענו.

עוד לפני שיורדים לעומק ההישגים והכישלונות של "כאן" אפשר לראות בקלות שצניעות איננה אחד מההישגים, אם הם מתארים את עצמם כ"סיפור הצלחה אמנותי וכלכלי". אכן, עם עובדות אי אפשר להתווכח. סדרות הדרמה שמפיק התאגיד בשנתיים האחרונות כגון "מנאייק", "שעת נעילה" ו"חזרות" זוכות לאהדת הברנז'ה שבאה לידי ביטוי בביקורות מפנקות ובפרסי הוקרה, אבל זה לא ממש מפתיע, כשזוכרים ש"כאן" משלמים ליוצרים הרבה יותר כסף והרבה יותר מהר בהשוואה לערוצים המסחריים.

אילו הייתי יוצר טלוויזיה, הייתי רוצה מאוד לעבוד ב"כאן",  אבל לא בטוח שהאינטרס של היוצרים חופף לאינטרס של הצרכנים שבא לידי ביטוי ברייטינג. מכיוון ש"כאן" מסרבים מזה שנה וחצי לקחת חלק במדידה הרשמית של הרייטינג, שמתבצעת על ידי הועדה הישראלית למדרוג, בנימוק שהמדידה הקונבנציונלית מקפחת אותם כי אינה נותנת משקל ראוי לצפייה באפליקציות, קשה מאוד לדעת עד כמה התוכניות אכן זוכות לאהדת הקהל.

נשארת האינטואיציה שאומרת כי רקדן שזוכה בתחרות לא מתלונן שהרצפה עקומה והידיעה מה שהרייטינג של התוכניות של "כאן" בטרם פרשו מהמדידה בסוף שנת 2019  היה  נמוך ביותר – אחוזים בודדים. זאת ועוד – אם התוכניות של כאן 11  היו באמת כל כך פופולאריות, החסויות הרבות בשידורים – שהפכו מזמן לפרסומות – היו מצליחות לכסות את העלויות של הפעלת הערוץ, אך בפועל כאן מרוויחים מחסויות ופרסומות פחות מ-100 מליון שקל לשנה – בקושי 10% מהתקציב והרבה פחות ממה שמרוויחות קשת ורשת.

נכון שהתוכניות של "כאן" חושפות לקהל הרחב שדרים ופרשנים ממגזרים שהערוצים המסחריים נוטים פחות להציג. מהדורות החדשות של ערוץ 11, לדוגמא, מציגה יותר כתבים דתיים, אתיופים וערבים מכל מהדורה אחרת, ואולם בישראל חיים לא רק אתיופים, ערבים ודתיים אלא גם גברים אשכנזים ונשים מבוגרות. אלו כיכבו על המסך של ערוץ 11 בימים שהיה שייך לרשות השידור, אך נעלמו כמעט לגמרי ב"כאן". יעקב אחימאיר (חתן פרס ישראל לתקשורת), שרי רז (הנצר האחרון למהדורת מבט הראשונה משנת 1968), דוד ויצטום (העניק טאץ' אירופאי לחדשות), וירון לונדון (שעם כל הביקורת קשה להתווכח על תרומתו לטלוויזיה בישראל) נשלחו כולם לפנסיה – לא בגלל שהם לא מספיק סוציאליסטים או יותר מידי שמאלנים ואפילו לא כי הם שכחו איך לעמוד מול מצלמה אלא כי הם זקנים מידי. "כאן" בחרו למתג את עצמם כערוץ קוּלי ופרוגרסיבי.

בערוץ כזה אין מקום ליעקב אחימאיר או לשרי רז. אישית, אינני סבור שחובתה של הטלוויזיה לייצג אחד לאחד את הדמוגרפיה של המדינה, אבל אם כבר עולה הטענה ש"כאן" מאפשרת לבני מיעוטים לראות את עצמם על המסך, כדאי לזכור שזה בא על חשבון השבט הלבן הוותיק שהוכחד כמעט כליל. ועוד לא דיברנו על החדשות. אם התוכניות של כאן זוכות לפחות לאהדת הביקורת  (גם אם לא תמיד קולעות לטעם הקהל) – כשמדובר בחדשות קשה לחשוב על תרומה ייחודית שערוץ 11 מספק לשיח הציבורי.

כמו בכל הוצאה ציבורית – גם כאשר מדברים על שידורי טלוויזיה השאלה שצריך לשאול איננה האם הממשלה יכולה לספק את השירות (היא יכולה לעשות הכל –אם אין מגבלה תקציבית) אלא האם אין מנוס מלהוציא את הכסף מהכיס שלנו. שוק הטלוויזיה בישראל מגוון מאוד. גם בלי "כאן" אנחנו נהנים משני ערוצים מסחריים ומלא מעט פלטפורמות דיגיטליות ישראליות ("סלקום טי-וי") וזרות ("נטפליקס") שמשדרות תוכניות בעברית מסוגים שונים. קשה למצוא סיבה מדוע חיוני להמשיך לסבסד את "כאן" מהקופה הציבורית.

הכותב אמיר חצרוני: פרופסור לתקשורת באוניברסיטת קוץ' באיסטנבול