דעות
הרבה יותר ממחאה: חרם הממשל כנשק נגד הדמוקרטיה
אנו עדים למגמה מדאיגה לפיה בכירים בממשלה ובמוסדות רשמיים עוסקים בהחרמת גופים אחרים במערכת הממשל. כאשר רשות אחת מחרימה אחרת, נפגעים האיזונים, נשחק האמון הציבורי ויסודות הדמוקרטיה מתערערים. מנהיגות אמיצה היא זו הבוחרת בדיאלוג על פני חרם, בשקיפות על פני הדרה ובהכלה על פני פילוג
עוד משחר ילדותי, "חרם" הייתה מילה שמפלחת את הלב. מילה שממש מכאיבה, הן ברמה הפיזית והן בזו הנפשית. התחושות סביב המילה הזו מלוות אותי גם היום כבוגר – היות ומדובר במילה ובערך חזקים עד כדי כך, שיש לעשות ככל שניתן כדי למנוע אירוע שכזה.
בשנים האחרונות מסתמנת מגמה מדאיגה לפיה בכירים בממשלה ובמוסדות רשמיים עוסקים יותר ויותר בחרם על גופים אחרים במערכת הממשל. בין אם הם מכוונים כלפי בתי משפט, משרדי ממשלה, יועצים משפטיים או מוסדות אקדמיים ותרבותיים. "חרם הממשל" הזה הוא יותר מסתם מחאה. פעילויות אלו שקולות לכלי נשק שמערערים את יסודות הדמוקרטיה והממשל התקין.
בדמוקרטיה, המשילות היא עמוד התווך שמבטיח איזונים ובלמים בין רשויות השלטון – המבצעת, המחוקקת והשופטת – המשילות היא זו אשר שומרת על זכויות הפרט מפני כוחה של המדינה. כאשר זרוע שלטון אחת משתמשת בחרם על זרוע אחרת, היא מנפצת את הסכמי היסוד של שלטון החוק ושיתוף הפעולה הלאומי.
חרם הממשל משבש את מאזן הכוחות ומשבש את עקרונות הדמוקרטיה. הרשות המבצעת מצמצמת את סמכויות הרשות השופטת או גופים עצמאיים המשמשים בין היתר כשומרי הסף המהווים תשתית יסודית לקיומה של משילות ראויה.
חשוב להבין: מדובר בהפרה גסה של עקרון הפרדת הרשויות, החיוני למניעת עריצות ולהגנה על חירויות האזרח – לא פחות מכך. מנגנוני פיקוח וחקירה, שנועדו לשמש כמאזני הצדק, הופכים משועבדים או מנודים. יש בפוליטיזציה זו בכדי לערער את אמון הציבור במערכות. כמו כן יש בה בכדי לשחוק את שלטון החוק.
במקרים רבים אנו עדים לכך שהחרם מתרחב לכלי התקשורת ולמוסדות האקדמיים ומצמצם את המרחב הציבורי לשיח דמוקרטי. דמוקרטיה בריאה ומשגשגת, מתבססת על חילופי רעיונות חופשיים – כאשר קולות מושתקים, שוק הרעיונות נחנק. כאשר מוסדות או קבוצות מודרים מהשיח הציבורי, נמנעת השתתפות אמיתית ומגוונת.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שחרם ממשלתי על גופים עצמאיים הוא תמרור אזהרה חמור להידרדרות הדמוקרטית. בגרמניה הנאצית, חרמות על יהודים ומוסדותיהם סימנו את תחילתו של דיכוי זכויות אדם והפיכת המדינה למשטר טוטליטרי. בטורקיה של ימינו ובמדינות אחרות, השימוש בחרם ככלי דיכוי שיתק את מנגנוני הפיקוח והפך את הדמוקרטיה לצל של עצמה.
חרם המשילות מחדיר לתודעה הציבורית מנטליות של "אנחנו נגדם", מחלק את החברה לשבטים ולמגזרים ומצמצם את האפשרות לדיאלוג דמוקרטי משמעותי. כאשר הציבור לומד שהרשות ממנה הוא מצפה להגנה ולתגובה מפלה לרעה ומדירה חלקים ממנו, גוברת הסכנה לסכסוכים פנימיים, שסעים חברתיים ואף אלימות פוליטית.
מחקרים אקדמיים מראים כי חרם ממשל הוא גורם מרכזי להחלשת המוסדות הדמוקרטיים, לירידה באמון הציבור ולפוליטיזציה גוברת של גופים מקצועיים. החרם משמש לעתים קרובות ככלי לחץ פוליטי ולא כאמצעי ליישום עקרונות או ערכים דמוקרטיים.
מנהיגות אמיצה ונבונה בוחרת בדיאלוג על פני חרם, בשקיפות על פני הדרה ובהכלה על פני פילוג. מנהיגות כזו מבינה שקיום דמוקרטי תלוי בשמירה על מוסדות חזקים, עצמאיים ואמינים. מנגד, מנהיגות שמחרימה, היא מנהיגות שבוגדת בעקרונות הליבה של הדמוקרטיה.
חרם שלטוני הוא מבחן קשה לדמוקרטיה. הוא עלול להוות איום ממשי על יסודותיה, אך היא גם קריאה לפעולה להחזרת אמון הציבור, חיזוק מוסדות ושמירה על דיאלוג ציבורי. הברירה היא שלנו: להמשיך במדרון החלקלק או להפנים וליישם את שלמדנו מהעבר, ולהפוך את החרם מתמרור אזהרה לאות של תקווה.
באקלים שכזה, דוגמה אישית הופכת לנושא של ליבת הממשל. כאשר מנהיגים אינם מוכנים להיפגש עם יריבים, הם מלמדים את האזרחים לא להיפגש עם חבריהם. ממשלה שמחרימה שופטים מלמדת את הדור הצעיר לנדות ולהחרים ילדים אחרים. מדינה שבוחרת באנטי-דיאלוג תתעורר יום אחד ותמצא את עצמה בלי מילים, רק חרמות. המסר השקט המחלחל ומוטמע הוא שכוח עדיף על צדק.
ונכון שהמנהיגים ישאלו את עצמם האם הם מקיימים פגישות עם היריבים שלהם? האם הם מקשיבים לאלה שמבקרים אותם? האם הם מתעלים מעל הרגשות האישיים לטובת הכלל? אם הדוגמה האישית היא של ניכור, השפלה וחרם – מה הפלא שהחברה כולה הופכת למפולגת, עצבנית ואלימה?
מכאן, המסקנה ברורה. החרם השלטוני אינו כלי לשיפור אלא סימן לבעיה עמוקה. סימן להיחלשות מוסדות, קריסת אמון ושקיעה דמוקרטית. בעולם בו המשילות הופכת מורכבת, ההשקעה בסולידריות פנימית היא הביטוח היעיל ביותר מפני אי יציבות.
נקווה שההיגיון בכל זאת ינצח ושמנהיגי ישראל יבחרו בדרך של אחדות, הידברות וכיבוד שלטון החוק. האלטרנטיבה עגומה מכדי לחשוב עליה.
נקווה שההיגיון בכל זאת ינצח ושמנהיגי ישראל יבחרו בדרך של אחדות, הידברות וכיבוד שלטון החוק. האלטרנטיבה עגומה מכדי לחשוב עליה.
עוד ב-
*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. מכהן כיום כיו"ר הוועדה המייעצת, מרכז אריסון ל-ESG, אוניברסיטת רייכמן.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(3):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
3.הפוך מהמציאותמוריה 08/2025/17הגב לתגובה זו0 0מדהים איך מנקודת המבט של הכותב, היושב באוניברסיטת רייכמן סותרת את המציאות לחלוטין... מי שמחרים ועושה הפגנות ופוגע בציבור הם אנשי קפלן ... וכל אלה שיושבים על טונות של כסף ומתדלקים את המחאות כדי בסופו של דבר לשמור על הפריבילגיות שניתנו להם . פשוט תתבייש שאתה ככלכלן כותב את השטויות האלה ... אבל אתה מקבל כסף בשביל זה אז למה לכתוב את האמת???סגור
-
2.שהמוחרמים ישמרו על עקרונות הדמוקרטיהמיכאל 08/2025/15הגב לתגובה זו0 0עוד אחד מצבועי השמאל הקיצוניסגור
-
1.כשלים רבים שמוציאים את האיזוןאורי 08/2025/10הגב לתגובה זו0 0מאמר חשוב שמעורר מחשבה. כולנו מכירים את מושג ה"חרם" עוד מילדות אז הוא כוון כלפי מי שנתפסים כשונים, חלשים או חדשים. עם השנים למדנו שדרך חיים ראויה היא הפוכה וצריכה להיות להקשיב, לתמוך בחלש, לשתף פעולה ולעבוד אחד למען השני. לצערנו, במציאות הפוליטית האחרונה, מאז החל הדיון על הרפורמה המשפטית והאופן שבו הובלה, נראה שהקואליציה בחרה להתנהל בחוסר הקשבה עמוק לציבור הרחב. אין הסברים לנעשה, אין תשובות ברורות למה עושים, במקום דיאלוג, נוצרה אווירה של ניכור, השמצות, ואף אלימות. כשאין הידברות אמיתית, אז יש מאבקים, הפגנות אזרחים חשים שאין בידם דרך אחרת ומגיעים למחאה ואף לחרמות. החרמות פוגעים בכולנו. אך האזרחים מותשים כאובים ואין להם אור בקצה המנהרה, הם רוצים להחזיר את האיזון הדמוקרטי שכבר שנים נשחק. במצב שבו הציבור נתון בנטל מתמשך מיסים גבוהים, יוקר מחיה, שחיקה בביטחון האישי, מתיחות בינלאומית ואנטישמיות תחושת הייאוש והחנק גוברת. תקופת הלחימה המתמשכת רק מעמיקה את הקושי, הציבור הנושא בנטל הביטחוני והכלכלי נותר ללא מענה, כשהאנרגיות והשיח החברתי נשחקים. במקום להוות דוגמה אישית ולעודד שיח פורה, המנהיגסגור
