דעות

בין יום הולדת עצוב בשבי לתקציב מנופח בכנסת: כך נראית ממשלה מנותקת

בדיוק ביום שבו צוין יום הולדתם השני של זיו וגלי ברמן בשבי, אישרה הכנסת תוספת תקציב של כ-30 מיליארד שקלים – רובם למערכת הביטחון. המשמעות: מיליארדים למערכות נשק, פירורים לאזרחים. אי אפשר לנצח אויב מבחוץ אם בפנים אנחנו מתפוררים. המאבק להשבת החטופים הוא מבחן מוסרי למדינה

ח"כ דבי ביטון | 11/9/2025 15:15 1

ח"כ דבי ביטון (צילום רן מלמד באדיבות לשכת ח"כ דבי ביטון)

אמש (רביעי) צוין יום הולדתם ה-28 של גלי וזיו ברמן. במקום חגיגה עם המשפחה והחברים, זו השנה השנייה ברציפות שהתאומים מוסתרים אי שם במנהרה חשוכה בעזה. למעלה מ-700 ימים ולילות של סבל וחוסר ודאות, של געגוע אינסופי, של שקט וכאב.

כאשר אני פוגשת את משפחות החטופים, אני רואה עיניים עייפות מלילות ללא שינה, לבבות שחיים בין תקווה לייאוש. אני זוכרת היטב את דבריה של אחת האימהות: "פחדנו פחד מוות שנגיע ליום ההולדת השני של היקירים שלנו בשבי". המשפט הזה ננעץ לי בלב. בזמן שאנחנו כאן, יושבים במליאת הכנסת ומתווכחים על מספרים ושורות בתקציב – הילדים שלהם חסרי אונים בשבי.

במקביל לציון יום ההולדת של גלי וזיו ברמן, אושרה ממש אתמול בכנסת בקריאה ראשונה תוספת תקציבית של כ-30 מיליארד שקלים – רובם המכריע לטובת מערכת הביטחון. פירורים בלבד יגיעו לביטוח הלאומי, למשפחות, לנפגעים, לילדים. אם יש משהו שממחיש את הניתוק של הממשלה הזו מהמציאות – הרי שזו דוגמה מובהקת.

ביטחון הוא חיוני, אין בכך ספק – אבל ביטחון אמיתי אינו מסתכם במטוסים חדשים או בעוד טנקים. ביטחון אמיתי הוא לדעת שהמדינה לא שוכחת את אזרחיה. ביום שבו המשפחות צועדות בכיכר עם תמונות יקיריהן, נדרש שהתקציב ייתן מענה גם להן.

כשהממשלה בוחרת להזרים כמעט את כל הכסף למערכת הביטחון ולהותיר את החברה האזרחית עם שאריות, היא משדרת מסר מדאיג ומסוכן: שהמספרים חשובים יותר מאשר האנשים, שהשיקולים הם פוליטיים ולא אנושיים, שהציבור בישראל הוא שוליים. לא מדובר כאן רק בחוסר איזון, אלא בבגידה בתכלית האמיתית של התקציב – לשרת את האזרחים.

אני לא מתכחשת לצורך בביטחון – להפך. אני חיה בעוטף עזה וכתושבת שדרות, אני יודעת מהי אזעקה באמצע הלילה ומה הפירוש של חיים תחת איום מתמיד. דווקא משם אני אומרת באופן חד ונחרץ: צה"ל חזק בלי חברה חזקה, זו אשליה. אי אפשר לנצח אויב מבחוץ אם בפנים אנחנו מתפוררים. המאבק להשבת החטופים הוא מבחן מוסרי למדינה.

התקציב שמקודם השבוע בכנסת הוא מבחן של סדרי עדיפויות – ופה ממשלת ישראל נכשלת פעמיים: היא גם לא משיבה את החטופים הביתה, וגם לא מחבקת את משפחות נרצחי ה-7 באוקטובר, חללי צה"ל, הלומי הקרב ומשפחות החטופים.

אני רוצה לומר בקול ברור: ביטחון הוא לא רק מערכות נשק. ביטחון הוא גם תקציב שמגן על החברה הישראלית מבפנים, שמחזיר ביטחון למשפחות, שמציב את החטופים בראש סדר העדיפויות. בסופו של דבר, ביטחון בלי חברה, זו חצי מדינה. ומדינה שחצי ממנה נשכח, היא מדינה שנשארת חלשה – גם אם התקציב שלה מתנפח במספרים מרשימים.