דעות
תקומה אמיתית דורשת הכרעה אמיצה: רגע האמת של ממשלת ישראל
בהוראת הדרג המדיני, חידש צה"ל את המלחמה בעזה, אך לנו לשכוח: החטופים הם הלב הפועם של עם ישראל – אין תקומה בלעדיהם. רק כשאחרון החטופים ישוב, נוכל להתחיל בשיקום. החזרתם זו האחריות הלאומית והמוסרית שלנו
בהנחיית הדרג המדיני חזרה ישראל למלחמה, עם גלי תקיפות נרחבים בעזה – וזאת בעוד 59 חטופים עדיין נמצאים במנהרות. כשזה מצב העניינים, סימני השאלה באשר לשחרורם רק הולכים ומתרבים.
בשבת ה-7 באוקטובר, עולמי – כמו עולמה של מדינת ישראל – התהפך. לא היה מדובר רק באירוע טרור או במתקפה צבאית – זה היה ניסיון לרסק אותנו מבפנים, לשבור את היסודות עליהם קמה המדינה שלנו: הביטחון, הערבות ההדדית, ההבטחה שלא נשאיר איש מאחור. אני יודעת זאת היטב, לא רק כצופה מהצד, אלא כמי שחוותה את הזוועה הזו על בשרה. האימה הגיעה אל ביתי.
הבוקר של אותו יום התחיל בקולות נפץ, ואז בהבנה הבלתי-נתפסת: מחבלים חדרו לרחובותיה של שדרות. הם היו ליד הבית שלי – שמעתי מקרוב את קולות הירי, את צרחות האנשים שניסו להימלט, את הפחד שאחז בעיר כולה. המחבלים ירו לעבר ביתי, והמשיכו לכיוון תחנת המשטרה. דקות ארוכות של חוסר ודאות הפכו לשעות של חרדה קיומית. מה אם הם ימשיכו הלאה? מה אם יפרצו אל ביתי?
באותם הרגעים לא היה זמן לחשוב, רק לפעול. הדלתות היו נעולות, הלב פעם בחוזקה והידיעה שמוות עלול להיכנס דרך הדלת בכל רגע, ליוותה אותי ואת משפחתי. בעוד אני חווה פחד בשדרות, תחושת החרדה הגדולה ביותר הייתה כלפי בתי, נכדיי וחתני, ששהו בביתם בכפר עזה, ממוקדי האסון הגדולים ביותר.
בזמן שהמחבלים חלפו על פני הבית שלי בשדרות, בתי, נכדיי וחתני היו בסכנת חיים ממשית: המחבלים נכנסו אל הבתים, טבחו במשפחות, שרפו בתים על יושביהם. המחשבה על כך שהאנשים היקרים לי ביותר נמצאים במציאות הזו: לכודים בביתם, חוששים מכל תזוזה או קול שעלול להסגיר את מיקומם, הייתה בלתי נסבלת.
כל ניסיון לתקשר איתם היה מלווה בפחד משתק. כל דקה שבה לא שמעתי מהם הייתה נצח. הם התחבאו, נצורים, בזמן שהמוות חג מעל ראשם. הם לא ידעו מי יגיעו אליהם קודם: הכוחות שלנו או המחבלים. אני זוכרת היטב את תחושת חוסר האונים, כשאני רחוקה מהם, לא מסוגלת להגן עליהם – בדיוק כמו רבות משפחות אחרות ברחבי הדרום, שראו את יקיריהם נלקחים מהם או נרצחים מול עיניהם.
הם שרדו, בנס. רבים אחרים לא. חבריהם בקיבוץ נטבחו, משפחות נמחקו, ילדים נחטפו. אני לא יכולה לשכוח את הרגע שבו שמעתי שהם בחיים, כששמחת ההקלה מעורבת בצער עמוק על כל מי שלא חזר. ולרגע אחד, הבנתי שזה היה יכול להיות אני. זו הייתה יכולה להיות משפחתי שלי שנלקחת לעזה, שסובלת עינויים, שלכודה בגיהינום שאין לו סוף.
כשמדובר בחיים – אין "מחיר כבד מדי"
שמעתי ועודני שומעת את הוויכוחים: את מי שאומר שאסור לשלם מחיר כבד מדי, שאסור לשחרר מחבלים, שאסור לתת לחמאס הישגים – ואני שואלת: מה המחיר של להשאיר אותם שם? מה המחיר של אמא שלא תראה את בנה לעולם? של ילד שלא יגדל עם הוריו? מדינה שלא נאבקת על חייליה, על אזרחיה, על תינוקות שנחטפו מביתם היא מדינה שמוותרת על עצמה.
שמעתי ועודני שומעת את הוויכוחים: את מי שאומר שאסור לשלם מחיר כבד מדי, שאסור לשחרר מחבלים, שאסור לתת לחמאס הישגים – ואני שואלת: מה המחיר של להשאיר אותם שם? מה המחיר של אמא שלא תראה את בנה לעולם? של ילד שלא יגדל עם הוריו? מדינה שלא נאבקת על חייליה, על אזרחיה, על תינוקות שנחטפו מביתם היא מדינה שמוותרת על עצמה.
אם זה הייתי אני, אם אלו היו ילדיי ונכדיי – האם הייתי מסכימה שישאירו אותם שם? האם הייתי מקבלת את ההיגיון ה"מוסרי" שלא משחררים מחבלים, כשהמשמעות היא שהם נמקים, מחכים למוות איטי? התשובה ברורה וחד משמעית. הייתי מצפה שהמדינה שלי תעשה הכול, אבל הכול, כדי להחזיר אותם.
ישראל לא תוכל לקום מהחורבן בלי להחזיר את החטופים. הניצחון שלנו לא נמדד רק בהפגנת כוח צבאי, אלא בשמירה על מה שהופך אותנו לעם – היכולת להביט בעיניים של כל אם שחרדה לבנה ולהבטיח לה: אנחנו לא ננוח עד שנשיב אותו הביתה. זו האחריות הלאומית והמוסרית שלנו.
אני דורשת מהנהגת המדינה לקבל החלטות קשות ולא להתחמק. לא להשאיר אותם מאחור, לא לוותר עליהם בשום דרך. רק כאשר אחרון החטופים יחזור, נוכל להתחיל לשקם באמת את המדינה שלנו. עד אז, אנחנו לא באמת עם חופשי בארצנו.
עוד ב-
*הכותבת, דבי ביטון, היא חברת כנסת מטעם יש עתיד.
הכתבות החמות
תגובות לכתבה(6):
תגובתך התקבלה ותפורסם בכפוף למדיניות המערכת.
תודה.
לתגובה חדשה
תודה.
לתגובה חדשה
תגובתך לא נשלחה בשל בעיית תקשורת, אנא נסה שנית.
חזור לתגובה
חזור לתגובה
-
6.הקוזק הנגזל עאלק...אבנר 04/2025/02הגב לתגובה זו0 0חייבים איזה נושא כדי להאשים את הממשלה כאשר הם בעצמם גרמו לכך שנהיה חלשים , מפולגים והשב"כ שמתעסק ביהודים במקום באויב...היא יכולה להאשים רק את עצמה ונושה החטופים כואב לכולם לא פחות משלה כי יודעים מי אשם! להפגין נגד הממשלה, זה מעיד על חוסר הרגישות לחטופים ועל צביעות. יש להפנות את הזעם הקדוש למדינות שתומכות בפלסטינים לא נגדנו אנו!סגור
-
5.ח ל ו ל ה (ל"ת)נועם 03/2025/28הגב לתגובה זו2 0סגור
-
4.עוד פופוליסטית עלובה ! (ל"ת)אסף 03/2025/28הגב לתגובה זו3 0סגור
-
3.גם תשיבי לחיים את מאות הלוחמים שנפלו חלל?יש ויש 03/2025/25הגב לתגובה זו2 0או שבלעדיהם יש לנו תקומה?סגור
-
2.וכניעה לתכתיבי החמאס איננה הכרעה אמיצה (ל"ת)אריק 03/2025/25הגב לתגובה זו2 0סגור
-
1.אף אחד לא מתנגד להשיב את החטופיםאריק 03/2025/25הגב לתגובה זו2 0הוויכוח הוא על האופן. בעוד צד אחד גורס שהדרך שלו טובה יותר הצד השני טוען שאין דרך אחרת למעט דרכו .סגור
