דעות

המלחמה שלא מדברים עליה: מי יטפל במאות אלפי פצועי הנפש?

בישראל למעלה מ-600 אלף פצועי נפש, אנשים שקופים שלא זוכים למענה. כשאין מערך לאומי מתכלל לשיקום, ואין מי שייקח אחריות – החברה הישראלית משלמת את המחיר: יותר אלימות, יותר התמכרויות, יותר משפחות שקורסות בשקט. זה הזמן של המדינה לשנות את המצב ולהתחיל לעבוד

שירלי פינטו קדוש | 6/1/2026 10:38

בשבוע שעבר עברה בקריאה טרומית בכנסת הצעת החוק להכרה בשפת הסימנים הישראלית, שהוגשה על ידי חברי הכנסת חילי טרופר ואביחי בוארון, ועמל עליה בועז אחד העם. כמי שדוברת שפת הסימנים כשפת אם, אמא לילדים חירשים, נכדה ובת להורים ולסבים חירשים – זהו רגע חשוב של תיקון והכרה בקהילה שלמה שקולה הודר במשך שנים.

ועם זאת, חשוב גם לומר ביושר: לצד ההתקדמות מבורכת זו, ישנם תחומים נוספים שהמדינה חייבת לראות, להכיר בהם ולטפל בהם באופן יסודי, עמוק ושיטתי. מדובר באוכלוסיות שקופות – והפעם, בנפש. אני כותבת את הדברים האלה לא כפרשנית מהצד, אלא כמי שנמצאת בשטח ופוגשת אזרחים שהמלחמה לא עזבה אותם לרגע, גם הרבה אחרי שהכותרות התחלפו.

נכון, המלחמה אולי התרחקה מהמסכים, אבל בתוך החברה הישראלית היא רק מחריפה. לא עם טילים ורקטות, ולא עם אזעקות – אלא עם לילות בלי שינה, עם נפש מותשת. בואו נאמר את האמת, זו מלחמה שלא מצטלמת טוב, לא מספיק מעניינת – ולכן גם לא מקבלת את תשומת הלב הראויה.

קצת מספרים: מאז ה-7 באוקטובר אנו רואים עלייה חדה וחריגה במספר האנשים עם פוסט-טראומה ותסמינים נפשיים. לפי נתונים שפורסמו לאחרונה, כ-625 אלף בני אדם בישראל סובלים כיום מתסמיני פוסט-טראומה! זהו מספר חריג בקנה מידה עולמי. אלה לא מספרים על דף, אלה לוחמים שחזרו הביתה אבל לא באמת חזרו, הורים שלא מצליחים להחזיק שגרה, ילדים שחיים בדריכות מתמדת. מטורף.

וכאן מתחילה הבעיה הקשה באמת: בעוד שהמספרים מזנקים, המענה כמעט ואינו קיים. בישראל אין כיום מערך לאומי מתכלל לשיקום נפשי. אין רצף טיפולי, אין רשת זמינה של טיפולים פארא רפואיים, קהילתיים ומשלימים. אנשים ממתינים חודשים לטיפול, ואם אין להם כסף לטיפול פרטי – מחוסר ברירה הם פשוט מוותרים. הם מרימים ידיים לא כי הם לא זקוקים לעזרה, אלא כי נגמר להם הכוח להילחם גם במערכת.

תמוה שדווקא בתקופה הקריטית הזו, אין תוכנית לאומית סדורה, אין תחושת דחיפות אמיתית. זו לא אמירה פוליטית, זו מציאות שמורגשת היטב בשטח. וכשאין הנהגה, אזרחים נופלים בין הכיסאות. החברה הישראלית כבר מתחילה לשלם את המחיר: יותר אלימות, יותר התמכרויות, יותר משפחות שקורסות בשקט. אלה סימנים ברורים של פוסט-טראומה לאומית שאינה מטופלת.

מה אני אגיד לכם. מתסכל שדווקא במצב העניינים הנוכחי, אין שר בריאות ושר רווחה שמתפקדים באמת מול המשבר. אין תוכנית לאומית, אין תחושת דחיפות. חשוב לי שוב להדגיש: אני לא אומרת את זה ממקום פוליטי, לגמרי לא. תראו את זה בשטח בעצמכם.

מאז תחילת המלחמה אני מובילה את החמ"ל הסגול: מיזם לאומי שנולד מהשטח, מתוך השבר הגדול, כדי לתת מענה לאנשים השקופים. אלו אנשים שלא מבקשים רחמים, הם מבקשים כתובת, אחריות וטיפול. המלחמה האמיתית של מדינת ישראל היום היא על הנפש של אזרחיה. אני מאמינה שעדיין אפשר לנצח בה, אם רק ניקח אחריות ונתחיל לעבוד. כבר עכשיו.