דעות

כשהפגיעה הכלכלית נמשכת: המהלך שיאפשר לבעלי העסקים להתייצב

הצעה לסדר שיזמתי ועברה לוועדת הכספים: תיקון מס בשיעור אפס לבעלי עסקים בחבל תקומה ובקו העימות, תספק מרחב נשימה והזדמנות אמיתית לחזור למסלול. זהו לא פיצוי על אתמול, אלא אופק למחר - כי כשאנחנו נותנים לעסקים סיכוי להצליח, אנחנו נותנים למדינה סיכוי להתחזק

ח"כ דבי ביטון | 15/2/2026 9:44

ח"כ דבי ביטון (צילום רן מלמד באדיבות לשכת ח"כ דבי ביטון)

יש רגעים שבהם פוליטיקה אמורה לעשות את הדבר הפשוט: לזהות מצוקה אמיתית בשטח, ולהגיב אליה בכלים חכמים, ממוקדים, ובעיקר הוגנים. מאז אוקטובר 2023 אני פוגשת שוב ושוב את אותם אנשים, בעלי ובעלות עסקים מהיישובים בחבל תקומה ובקו העימות. הם לא ביקשו להפוך לסמל. הם לא תכננו להיכנס לסטטיסטיקה. הם רק ניסו להחזיק את העסק פתוח, את העובדים מועסקים, ואת המשפחה מעל המים.

מה שהם מספרים לי ממש לא נשמע כמו דיון על תמריצים, תקנות או סעיפי תקציב. זה נשמע כמו מאבק יומיומי. מאבק של מכולת שפתחה שוב ושוב, ואז שוב נסגרה כשאין תנועה. מוסך שמחכה ללקוחות שלא חוזרים. מסעדה שמנסה לבנות מחדש צוות שנעלם. קליניקה שמתקשה לקבוע תורים משום שאנשים עדיין חוששים. מפעל קטן שנאבק לייצר, כשהכוח האנושי חסר והביטחון עוד לא חזר.

אני לא מתכחשת לכך שיש התקדמות. יש מקומות שחוזרים בהדרגה לשגרה. יש חוסן קהילתי מעורר השראה. ועדיין, אסור לנו להתבלבל: לצד ההתקדמות יש גם יישובים שעוד מתמודדים, ויש עסקים שעוד לא מצליחים לעמוד על הרגליים. מי שמביט רק על המדדים הכלליים עלול לחשוב שהסיפור כבר מאחורינו - מי שמדבר עם האנשים מבין שהסיפור עדיין כאן.

לכן יזמתי את הצעת חוק מס ערך מוסף, תיקון מס בשיעור אפס לבעלי עסקים בחבל תקומה ובקו העימות, לתקופה מוגדרת. הצעת החוק שהפכה באישור הקואליציה להצעה לסדר, היא אינה מענק ואינה מתנה. היא הקלה שמאפשרת נשימה. הצעה זו נולדה מהמציאות, לא מכותרת ולא מאידאולוגיה כלכלית. היא מגיעה מהשטח, מהיישובים, מהעסקים, מהשיחות שלא נגמרות באופטימיות אלא מתחילות בשאלה אחת: איך שורדים עד שהמציאות תתייצב.

בדיוק כאן חשוב להסביר את ההיגיון הפשוט: מע"מ הוא מס על פעילות. כשיש פעילות מלאה ויש תנועה יש גם יכולת לשלם. אבל כשהפעילות מצומצמת, כשהלקוחות עדיין מהססים, כשהכוח האנושי חסר, וכשחוסר הוודאות מחלחל לכל החלטה - המע"מ לא נגבה מתוך רווח, אלא מתוך המאבק עצמו. ואז הוא הופך לנטל שמכריע דווקא את מי שמנסה לקום.

ההצעה לא מבטלת אחריות תקציבית, ולא מתעלמת משיקולים כלכליים. להפך: היא מציעה איזון. איזון בין זהירות לבין אחריות. בין ניהול תקין לבין ראייה אנושית. יש רגעים שבהם למדינה יש אפשרות לבחור: להסתכל רק על המספרים או להסתכל גם על האנשים שמאחוריהם - והרגע הזה הוא בפירוש אחד מהם.

אני שומעת את הטענות הצפויות: למה להם כן ולא לאחרים? איך זה ישפיע על הכנסות המדינה? האם לא מדובר כאן בתקדים? השאלות הללו לגיטימיות, ואני מתייחסת אליהן ברצינות. אבל גם כאן התשובה פשוטה וברורה: בעלי העסקים הללו לא נפגעו בגלל החלטה עסקית שגויה. הם נפגעו בגלל מציאות לאומית. זו לא תנודת שוק רגילה, זו לא תחרות, זו לא טעות ניהול. זו מציאות ביטחונית קשה וממושכת שנכפתה עליהם. וכשמדובר במציאות לאומית, המדינה לא יכולה לעמוד מן הצד.

מעבר לכך, יש כאן גם היגיון כלכלי רחב: כאשר עסק נסגר, המדינה לא רק מפסידה מע"מ. היא מפסידה מקומות עבודה, שרשרת אספקה, שירותים חיוניים ביישובים, ותחושת יציבות שמחזיקה קהילה. עסק קטן הוא לא רק מקור הכנסה לבעליו - הוא עוגן שכונתי. הוא המקום שבו אנשים נפגשים, קונים, מתקנים, מתייעצים, ממשיכים חיים. וכשעסק מצליח, משפחה מצליחה. וכשמשפחה מצליחה, יישוב מתחזק. וכשיישוב מתחזק, המדינה כולה מתחזקת.

לכן אני מבקשת להוציא את הדיון הזה מהשאלה מי מרוויח פוליטית, ולהחזיר אותו לשאלה מי מרוויח כחברה. זו לא הצעה לסדר של ימין או של שמאל. אלה הבוחרים של כולנו. אלה האנשים שמעסיקים עובדים, משלמים מיסים, מחזיקים את הכלכלה המקומית יום-יום, ומבקשים דבר אחד בלבד: סיכוי אמיתי להתאושש.

יש גם ערך מוסרי שאסור לנו לאבד. בסופו של דבר נמדדת מדינה לא רק ביכולת שלה להגן על גבולות, אלא גם ביכולת שלה להגן על מי שנפגע כשהגבולות מתערערים. לומר לאנשים הללו: אנחנו רואים אתכם, אנחנו מבינים את הקושי, ואנחנו רוצים שתצליחו. לא רק בשבילכם, אלא בשביל היישובים, הקהילות, והחוסן של מדינת ישראל.

מכאן אני קוראת לכל חברות וחברי הכנסת, מכל הסיעות: בואו נתקדם עם הצעה זאת יחד. בלי פוליטיקה, בלי מחנות. זהו צעד אחראי, צודק, ומחבר. צעד שמעניק לעסקים אפשרות לפרוח מחדש, ולמדינה אפשרות להתחזק מבפנים. כי בסוף זו האמת הכי פשוטה: כשאנחנו נותנים לעסקים סיכוי להצליח, אנחנו נותנים למדינת ישראל סיכוי להתחזק.