יש רגעים שבהם המדינה נדרשת לבחור בין אי נעימות קצרה לבין מחיר ציבורי ארוך. התפרצות החצבת היא בהחלט רגע כזה. לא בגלל הדרמה התקשורתית, אלא בגלל ה"מתמטיקה". חצבת היא מהמחלות המדבקות ביותר, וכשהיא פוגשת כיסים של אי חיסון, היא פשוט לא "נשארת שם". היא עוברת בגן הילדים, באוטובוס, במיון, באירוע משפחתי – ואז היא כבר לא סיפור פרטי של משפחה אחת, אלא חשבון שהחברה כולה משלמת.

כאן חשוב לומר בקול ברור וצלול: הוויכוח איננו על זכותו של אדם להחזיק דעה. הוויכוח הוא על הזכות להפוך את הדעה לסיכון שמופץ לאחרים. ההבדל הזה בין אמונה פרטית לנזק ציבורי, הוא בדיוק המקום שבו יש מקום למשילות ושם היא נמדדת.

המחיר הציבורי אינו רק במספר המאושפזים, או העובדה שחלקם מגיעים לטיפול נמרץ וחלילה נפטרים. זה מתבטא בעומס על מערכת הבריאות, ימי עבודה אבודים, חרדה של הורים לתינוקות שעדיין לא השלימו חיסונים, פגיעה באמון – וגם "עוול בריאותי" מהסוג השקט. מי שנושא את הסיכון הכבד ביותר הן דווקא האוכלוסיות הפגיעות – בהן תינוקות, חולים כרוניים, ומדוכאי חיסון שלהם אין באמת בחירה. כאשר כיסי אי חיסון הופכים מוקד הדבקה, הם מייצרים אי-שוויון חדש המאופיין כאי-שוויון בזכות לחיות בסביבה בטוחה.

לכן, קשה להשאיר את האחריות רק בידי משרד הבריאות והודעות לציבור. אם מוקדי התחלואה מרוכזים ברשתות קהילתיות מסוימות, זה אומר דבר פשוט: הפתרון חייב לעבור דרך המנהיגות של קהילות אלו. רבנים, ראשי קהילה, מנהלי מוסדות חינוך ורשויות מקומיות, כולם מהווים שחקני מפתח – לא כ"מסבירים מטעם", אלא כמי שמחזיקים את שפת האמון. במקום שבו המדינה נתפסת כזרה, רק הנהגה פנימית יכולה להפוך את ההתחסנות ממעשה "ששייך להם" למעשה "ששייך לנו".

חשוב להדגיש כי מנהיגות אינה רק הזדהות עם הקהילה. במקרים מסוימים היא גם היכולת לומר לה "עד כאן". מי שמוביל קהילה נמדד לא רק בדאגה לערכיה, אלא גם באחריות לתוצאותיה. אם ההחלטה לא לחסן היא החלטה שיש לה השפעה חיצונית, הרי שמנהיגות משפיעה חייבת לייצר נורמה ברורה לפיה יש להתחסן בזמן, להשלים מנות, ולהפסיק את תעשיית הדחיינות וה"יהיה בסדר".

ומה תפקיד המדינה? לייצר מסלול כפול המשלב גם גזר וגם מקל, בלי שיימינג ובלי שנאה. הגזר הוא נגישות של תחנות חיסון בתוך השכונות, שעות מותאמות, צוותים שמדברים את השפה, עבודה עם מוסדות חינוך וקהילה, ושקיפות נתונים שמאפשרת לקהילה לראות אמת ולא להתבסס על שמועות. המקל הוא עיקרון פשוט של מדינות מתוקנות לפיו שירות ציבורי שעלול לייצר סיכון לאחרים קובע תנאים מוקדמים לקבלתו. בעולם קושרים כניסה למסגרות ילדים, או זכאויות מסוימות, להשלמת חיסונים; לא כנקמה, אלא כהגנה על מי שאין לו קול. גרמניה, צרפת, איטליה ואוסטרליה כבר סימנו את הכיוון הזה בדרכים שונות. 

ואצלנו? הכנסת יכולה וצריכה לקיים דיון שאינו "בעד/נגד חיסונים", אלא בעד/נגד אחריות. דיון שמתחיל בשאלה מהו גבול החירות כאשר התוצאה היא פגיעה באחר, ומסתיים בשאלה אופרטיבית שתעסוק בכלים שיש למדינה כדי לצמצם כיסי אי חיסון מבלי לפגוע באמון, אבל גם בלי להיכנע לסחטנות של מיעוט על חשבון רוב שומר חוק, בעל כבוד לכלל ונושא באחריות ציבורית.

הנחת העבודה נכון שתשתנה לפיה התפרצות חצבת אינה תקלה רפואית. זו מהווה כשל חברתי משילותי. וכמו כל כשל כזה, היא לא נפתרת בעוד הצהרה. היא נפתרת בהובלה קהילתית אמיצה, ברשות מקומית שמתפקדת, ובמדינה שמובילה ומדגישה כי בריאות הציבור היא תשתית לאומית – ולפיכך, מי שמסכן אותה, לא יכול לצפות שהחברה תמשיך להתנהג כאילו מדובר בעניינו הפרטי. כשהציבור "משלם" – הפרט עלול לאבד חלק מ"דרגות החופש" שלו.

עוד ב-

כשהטכנולוגיה דוהרת – מי מגן על הילדים והילדות?

לכתבה המלאה

*הכותב, יאיר אבידן, הוא כלכלן בכיר והמפקח על הבנקים לשעבר. עמית בכיר למחקר, המכון למדיניות ואסטרטגיה – (IPS), אוניברסיטת רייכמן