במצב העניינים הנוכחי קיימת הבנה גורפת כי במהלך השנים הקרובות תזדקק מדינת ישראל להרבה יותר חשמל, להרבה יותר שטחי תשתית ולהרבה יותר פתרונות אנרגיה. זו כבר לא תחזית רחוקה. זו מציאות שנבנית ממש מול העיניים שלנו.

בינה מלאכותית, שירותי ענן, דאטה סנטרים, תעשיות מתקדמות, תחבורה חשמלית ומערכות עירוניות חכמות – כל אלה נשענים בסופו של דבר על דבר בסיסי: אנרגיה. מאחורי כל קפיצת מדרגה טכנולוגית עומדות תחנות כוח, מתקני אגירה, תשתיות הולכה, שטחי קרקע, כבישים, קווי מתח, מערכות ניקוז, שירותים עירוניים. אבל מי באמת נהנה מהערך הכלכלי שנוצר על הקרקע של הציבור?

היום המודל ברור. המדינה מקדמת תשתיות לאומיות, יזמים מקימים פרויקטים, הרווחים זורמים – אבל לא אל העיר שבה קם הפרויקט. יותר מזה, העיר נשארת לא פעם עם עיקר ההשלכות וללא תמורה. ומדובר בין היתר ביותר עומסים, יותר צורך בתחזוקה, יותר דרישות ביטחון, יותר שירותים לתושב, יותר פיתוח סביבתי ויותר הוצאות של הרשות המקומית.

בכנס התכנון והבנייה של חיפה והצפון הצגתי תפיסה חדשה שאני מכנה "הלערה" – הלאמה עירונית. הרעיון פשוט: תשתיות לאומיות שמוקמות בתחומי רשויות מקומיות צריכות לפעול בשותפות עם הרשות המקומית, לא רק ברמת התכנון אלא גם ברמת ההכנסות והרווחים. הערים בישראל אינן קבלני ביצוע של המדינה, הן מנועי הצמיחה האמיתיים של המשק. הן אלו שנושאות על גבן את גידול האוכלוסייה, את הביקוש לשירותים, את הצורך בתשתיות עירוניות ואת ההתמודדות היומיומית עם יוקר המחיה. למרות זאת, מודל ההכנסות של הרשויות נשאר תקוע עשרות שנים מאחור.

ראשי ערים נאלצים שוב ושוב להסביר לתושבים מדוע הארנונה עולה, בזמן שעל אותה קרקע ציבורית מוקמים מתקנים שמייצרים מאות מיליוני שקלים בשנה עבור היזמים ועבור המדינה. הציבור המקומי רואה את הקרקע נלקחת, את העומסים הגדלים ואת המרחב המשתנה, אך אינו נהנה באופן ישיר מהערך הכלכלי שנוצר. זהו עיוות שצריך לתקן.

בשורה התחתונה: אם מתקן אנרגיה, דאטה סנטר, תשתית הולכה או פרויקט לאומי אחר מוקמים בתחומי רשות מקומית ומשתמשים במשאב הקרקע, במרחב העירוני ובתשתיות שסביבו – הרי שחלק מהרווחים צריך לחזור לעיר ולתושבים שלה. לא כטובה. לא כמענק חד פעמי. לא כצילום בטקס גזירת סרט. כשותפות קבועה, מוסדרת והוגנת.

הדיון הזה איננו רק דיון כלכלי, אלא דיון על צדק חלוקתי ועל מערכת היחסים בין המדינה לשלטון המקומי. במשך שנים הרשויות המקומיות נתפסו כגורם מבצע בלבד, בזמן שבפועל הן אלו שמחזיקות את החיים האזרחיים בישראל. אי אפשר להמשיך לבנות על גב הערים תשתיות לאומיות בלי להפוך אותן לשותפות אמיתיות. הערים בישראל אינן קבלני ביצוע של המדינה. הערים הן לא רק המקום שבו מניחים תשתיות, סוללים כבישים ומקימים מתקנים. הערים הן המקום שבו החיים האמיתיים מתרחשים. הן אלו שמחזיקות את מערכת החינוך, את הניקיון, את הביטחון העירוני, את הרווחה, את התרבות, את הספורט ואת השירות לתושב.

אני מאמין שהעשור הקרוב יהיה עשור של שינוי עמוק במבנה הכלכלה העירונית בישראל. העולם משתנה במהירות וגם מודל היחסים בין המדינה לרשויות חייב להתעדכן. תשתיות לאומיות שמוקמות בשטחי הרשויות המקומיות חייבות לייצר גם הכנסות משמעותיות יותר עבור הערים שנושאות בהשלכות שלהן. הכסף הזה יכול לממן כיתות חדשות, מרכזי צעירים, שיקום שכונות, חיזוק שירותי רווחה, פיתוח פארקים, קידום התחדשות עירונית ושיפור השירותים הבסיסיים שכל תושב פוגש ביום-יום.

המהלך הזה חשוב לכל מדינת ישראל, אבל הוא חשוב במיוחד לצפון ולפריפריה. רשויות רבות מתמודדות עם פערים תקציביים, עם צורך עמוק בהתחדשות עירונית, עם אתגרי תעסוקה, תחבורה וחינוך, ולא פחות חשוב: עם צורך מתמשך לחזק את החוסן האזרחי. אם המדינה באמת רוצה לצמצם פערים, היא חייבת לאפשר לערים לייצר מקורות הכנסה משמעותיים יותר מתוך הערך שנוצר בתחומן.

מדינת ישראל צריכה ערים חזקות, עצמאיות ויציבות. כדי שזה יקרה, צריך לשנות גישה: להפסיק לראות ברשויות המקומיות רק צרכניות תקציב, ולהתחיל לראות בהן שותפות מלאות ביצירת הערך הלאומי. זו המטרה האמיתית של הלערה.

עוד ב-

מאתגר להזדמנות היסטורית: המהלך שמחבר ביטחון, כלכלה ואנרגיה

לכתבה המלאה

*הכותב הוא ראש עיריית נשר וסגן יו"ר השלטון המקומי.