בכל מערכת בחירות בישראל מתחרות הכותרות על תשומת הלב שלנו: ביטחון, כלכלה, גיוס ויוקר המחיה. אבל בתוך הרעש הזה נדחקת לשוליים שאלה גורלית לא פחות: מדוע יותר ויותר ישראלים מחליטים לעזוב את הארץ ולבנות את חייהם במקום אחר? כשישראלים רבים כל כך מחפשים את עתידם מחוץ לגבולות המדינה, זו כבר אינה רק החלטה אישית. זו בעיה לאומית שמחייבת התייחסות רצינית.

כבר שמעתי את הטענה המוכרת: תמיד היו יורדים, ותמיד היו צעירים שחיפשו הזדמנויות מעבר לים. זה נכון. ישראל היא מדינה פתוחה, ואיש אינו חייב להתנצל על רצונו ללמוד או לעבוד בחו"ל. אבל מי שמציג את מה שקורה בשנים האחרונות כעוד תופעה שגרתית פשוט מסרב לראות את גודל המשבר. מתחילת שנת 2023 ועד שנת 2026 יותר מ-240 אלף ישראלים ירדו מהארץ. זה איננו נתון שולי שאפשר לפטור במשיכת כתפיים.

זהותם של העוזבים מדאיגה לא פחות. בין היוצאים נמצאים צעירים משכילים, רופאים, מהנדסים, חוקרים, מורים והורים בתחילת דרכם. אלו אנשים ששירתו בצה"ל, התייצבו למילואים, שילמו מסים והקימו כאן משפחות. כשהם עוזבים, ישראל אינה מאבדת רק תושבים. היא מאבדת ידע, יוזמה, הכנסות ממסים ואת האנשים שאמורים לבנות את עתידה. מי שמדבר על חוסן לאומי אינו יכול להתעלם מאובדן ההון האנושי.

אין הסבר יחיד להחלטה לעזוב. אולם מאז 7 באוקטובר הצטברו עוד ועוד סיבות לדאגה: מלחמה ממושכת בחזיתות שונות, סבבי לחימה מול איראן, שירות מילואים ממושך, יוקר מחיה וחוסר ודאות לגבי המחר. אסור להפוך כל ישראלי שיוצא לחו"ל לחשוד בחוסר נאמנות. צריך לשאול מה הביא אנשים שבחרו לחיות כאן להרגיש שאולי לא יוכלו להמשיך בכך.

חשוב להבין: המחיר של עזיבת הישראלים את הארץ אינו תיאורטי. כשמומחה רפואי עוזב, הציבור ממתין יותר לטיפול. כשיזם מעביר את פעילותו לחו"ל, המשק מאבד מקומות עבודה והשקעות. וכשמשפחה צעירה מחליטה שילדיה יגדלו הרחק מכאן, נפגע גם הקשר בין הדורות. ממשלה אחראית הייתה מזהה את הסימנים בזמן, בוחנת מי עוזב ומדוע, ומציבה את שמירת ההון האנושי בראש סדר העדיפויות. התחושה היא שהממשלה הנוכחית העדיפה, פעם אחר פעם, להתווכח עם הנתונים במקום להתמודד איתם.

לאורך הקדנציה האחרונה של הכנסת יזמתי מספר דיונים בנושא הירידה מהארץ, בהם נחשפה בפניי בעיה עמוקה במיוחד: ממשלת ישראל עדיין לא גיבשה מענה כולל לעזיבת האזרחים כאתגר לאומי. במקום להציב יעדים ברורים לטפל בשורשי התופעה, הנושא לא זוכה למענה מספק. אחרי שנים של כהונה, זהו כישלון ניהולי ומדיני.

בממשלה הבאה נפעל אחרת. נקים מנגנון לאומי שירכז את הטיפול במניעת הירידה ובעידוד החזרה, יסיר חסמים בתעסוקה ובקליטה מחדש ויבנה מסלול ברור למשפחות המבקשות לשוב. אנו נמשיך לעודד עלייה מכל העולם, אך לא נפנה גב לאזרחים שכבר חיו כאן, תרמו למדינה ורוצים להרגיש שיש להם לאן לחזור.

ועל הרקע הזה קשה להאמין לדברים שאמר שר התקשורת שלמה קרעי לפני כמה שבועות בראיון, בהתייחסו לישראלים המתגוררים בחו"ל ומבקשים להגיע להצביע בבחירות. לדבריו, "השמאל מנסה להביא עכשיו המונים מחו"ל. מי שלא חי כאן במדינה, שלא יבוא רק בגלל ה'רק לא ביבי' שלו – לנסות להחליף את השלטון". איזו ציניות. הממשלה אינה עושה די כדי לשכנע ישראלים להישאר, ואז אחד משריה מטיף להם שלא יבואו להשפיע על עתידה. אדוני השר קרעי, אזרחות ישראלית אינה חברות במועדון של תומכי הממשלה. האנשים הללו אינם אורחים במדינתם, והם בוודאי אינם זקוקים לאישור ממך כדי לחזור הביתה ולהצביע.

עוד ב-

קריאת השכמה למדינת ישראל: הפער שמסכן את תושבי הצפון

לכתבה המלאה

*הכותב, יבגני סובה, הוא חבר כנסת מישראל ביתנו וסגן יו"ר הכנסת, המתמודד מטעמה בבחירות לכנסת.