אני חייב לצאת להגנתו האישית של מירן ואני יודע שרבים מאנשי הקריאייטיב מרגישים כמוני. אני מכיר אותו אישית וכחבר למחלקה אני יכול להעיד שהוא אחד מהאנשים המוכשרים שיצא לי לפגוש. די לגגל את שמו כדי לראות בכמה פרוייקטים מדהימים וזוכי פרסים הוא היה מעורב בשנים האחרונות בכל משרד שבו הוא היה. מעבר לזה, מירן הוא מה שנקרא חולה קריאייטיב שדואג לחנך את הדור הצעיר לא לחשוב במושגים של פרזנטורים והפקות ענק, לא לפחד להעיז באמת ולחשוב פרוע ותמיד תמיד יודע לפרגן לעבודה טובה. כמובן שהתכונה הזו שלו השיגה לו גם כמה אויבים לאורך הדרך. אז בשם הרוב הדומם והשקט- מירן אל תיקח ללב את הטוקבקים המרושעים ותמשיך בדרכך.

דן מכובדי, להבדיל ממך אני בחרתי להתייחס לגופו של עניין ולא לגופו של הכותב. אני מודה לך על התייחסותך

ערן מכובדי, הרשה להתייחס להערתותיך, אחת לאחת. אתה יכול לחשוב כרצונך על העבודה של שלמור אבנון עמיחי, העובדה היא שבעיני רוב אנשי המקצוע בארץ, הם מנפיקים עבודה קריאייטיבית ברמה הגבוהה ביותר. והם בנו את משרדם הגדול אך ורק בזכותה. יכול להיות שאתה וגם הם חושבים שהמשרד נבנה בזכות הפרסים ואני כדרכי, לא חושב כך.כפי שכבר טענתי בטורי. העובדה שהם מדפיסים את הפרסים על נייר המכתבים מוכיחה רק דבר אחד: שהם אוהבים להתהדר ולהתבשם בהם. ותו לא. מנסיוני, הספציפי בנושא ההון האנושי, אני יכול לקבוע בוודאות מלאה שמה שמושך את הטאלנטים הם שני דברים בלבד: סביבת עבודה מאתגרת ושכר הולם. הפרסים הם בונוס ולא היעד. ובאשר למדד הזכורות והאהובות. הזכירות מודדת אך ורק את הפרסומת אבל לא את העיקר שהוא:-המותג והמסר. לסיום, אני מודה שתמיד קיימת האופציה שאני טועה ויחד עם זאת, כבר למדתי שפעמים רבות הטעות היא הנכון. אני מודה לך על התייחסותך