מילה אחת שווה אלף תעלולי פוטושופ: בלי תמונות דביקות מאימג\' בנק, בלי צילום, איור או סוג של עבודת תלת מימד של אמן מתוסכל שמכר את נשמתו לפרסום ובלי שעות של תעלולי פוטושופ במחשב. רק רצף מושלם של מילים שמייצרות מודעות שאולי אין בהן כלום, אבל יש בהן הכל: תובנה מדויקת.

טלוויזיה זה דבר טוב. במיוחד בפרינט
25 באוגוסט 2009, השעה 6:42 בבוקר: \"לפעמים הפתרון הויזואלי הכי טוב, הוא שורה שכתובה טוב\". לי קלואו, מנהל הקריאייטיב האגדי של TBWA , אחד האנשים שסטיב ג\'ובס העריך חוץ מאשר את עצמו, התעורר עם עוד מחשבה לא טריוויאלית . הציטטה הזאת היא מתוך הספר החדש שלו: leeclowsbeard, \"הזקן של לי קלואו\" (הזקן הלבן שלו הוא סימן ההיכר שלו בתעשיית הפרסום העולמית). הספר מאגד עשרות מחשבות, תובנות, הגיגים ופנינים של האיש והאגדה שאחראי על \"יותר מדי\" מהקמפיינים המבריקים של apple , כולל סרטון הפרסומת 1984 שנחשב עד היום כפרסומות הטובה בעולם, ועוד כאלו שגרמו לכל איש קריאייטיב לחשוב. בעיקר מחשבות אובדניות.

27 בינואר 1998, השעה 7:30 בבוקר. ניו-יורק מוצפת בשלטים צהובים עם טקסט שחור ולוגו של רשת הטלוויזיה abc : \"בלי טלוויזיה, איך היית יודע איפה למקם את הספה?\", \"אם טלוויזיה כ\"כ מזיקה לך, אז למה יש אחת בכל חדר בית חולים?\" \"לפני המצאת הטלוויזיה, שתי מלחמות עולם. אחרי המצאת הטלוויזיה - אפס\".

לי קלואו מבין שעידן הפוליטיקלי קורקט משתלט על האמריקאים, ומחליט לשים להם את האמת בפרצוף תחת הקונספט: TV is good. בלי ויזו\'אלים של כוכבים, סדרות או החלטות של ועדת קישוט שהם חלק מפרסום \"נכון\" של ערוצי טלוויזיה. רק פניני קופירייטינג שבועטים לך בבטן ונכנסים לך טוב טוב לראש.

כשראיתי באותו בוקר את הקמפיין הזה, בדרך ללימודי הפרסום שלי בניו-יורק, רציתי לעזוב הכול ולרוץ חזרה הביתה. לא לראות טלוויזיה, לארוז מזוודות ולחזור לארץ למיטה הטובה והמוכרת שלי: \"אין מצב שיש בית ספר לפרסום שיכול ללמד מישהו להוציא שלטים כאלה\" אמרתי לעצמי. \"תובנות כאלה מגיעות לבד אחרי שינה טובה. כמו זקפת בוקר למוח\".