מה משותף להערצתו המפתיעה של גדעון לוי את נתניהו ולהתקפתו על רבין, פרס ומנהיגי השמאל כיום; לברית בין מנהיג האיסלאמיסטים בכנסת מנסור עבאס לנתניהו, ולהכרזה של ארגון "בצלם" על כך שאין הבדל בין ישראל לשטחים הכבושים?

שלוש התופעות מעידות על ייאוש מהאפשרות של הסדר עם הפלסטינים ומהסיכוי לחילופי שלטון בישראל, ולכן הן מנציחות את הכיבוש ואת המשך שלטון הפופוליזם והשחיתות.

פעמים רבות שמעתי משמעון פרס את האמירה שייאוש אינו תכנית עבודה וראיתי איך גישה זאת אפשרה לו לשנות את המציאות ולקדם את מדינת ישראל ואת השלום. על כן כואב לי שדווקא גדעון לוי, שהיה דובר של פרס בעבר, מתייאש.

יש לי כבוד רב ללוי. כתבותיו מהשטח - "איזור הדמדומים" - עושות שרות חשוב לכולנו כדי שנהיה מודעים לסבל שנגרם לפלסטינים מהסטטוס קוו הרעיל של הכיבוש. בכתיבתו הוא ניסה לגרום לכך, שדווקא אנחנו, היהודים, שהיינו שנים ארוכות קורבן לסבל, לא נאבד את מצפוננו כאשר אחרים סובלים כתוצאה מהמדיניות שלנו.

אבל הגישה החדשה שלו היא למעשה אמירה, שאם אין סיכוי לשינוי, אז למה לא פשוט נעריץ את המנהיג הנצחי שמשיג עבורנו חיסונים, נתעלם מהסוגיה הפלסטינית ומהשחיתות ונתקוף את מי שניסה או מנסה לשנות.

לוי תוקף את מחאת בלפור משום שאין עימה מסר ומנהיג ברורים. אולם זה בדיוק סוד כוחה. כשאני מפגין בבלפור אני עושה זאת לצד מפגינים עם אג'נדות שונות משלי. יש שם מפגינים שנושא השחיתות של נתניהו בראש מעייניהם. יש כאלו שמפגינים על הטיפול הפוליטי במשבר הקורונה והכניעה לחרדים. יש המוחים על הפגיעה בדמוקרטיה, ויש גם כאלו, כמוני, שהעניין החשוב להם ביותר הוא סוגיית הפתרון המדיני. אבל לכולנו ברור ששינוי יבוא רק לאחר שנתניהו יפנה את בלפור, משום שכבר מזמן הוא הציב את האינטרסים הפרטיים שלו מעל טובת המדינה וציבור הבוחרים.

כך גם החלטתו של מנסור עבאס לחבור לביבי נובעת מהכרה שרבים מערביי ישראל מיואשים מהסוגייה המדינית, ואומרים לעצמם שאם אין סיכוי לשינוי אז כדאי לפחות להיצמד לעטיניו של שלטון הנצח של נתניהו בתקווה לקבל תקציבים וכיבודים. האסטרטגיה ארוכת הטווח של מנסור עבאס (בניגוד למחמוד עבאס המכונה אבו מאזן), היא מדינה אחת מהירדן לים, שבה בסופו של דבר יהיה רוב פלסטיני, ולכן אין סיבה להמשיך לעסוק בסוגיית הסדר ופתרון שתי המדינות אשר אותם מקדמים מנהיגי הרשימה המשותפת.

גם ארגון "בצלם" התייאש. האמירה שאין הבדל בין מדיניות ישראל בגבולות 67 למדיניותה בשטחי הגדה המערבית ועזה מובילה בסופו של דבר למדינה אחת בין הירדן לים. במדינה האחת שתיווצר, אין שום סיכוי שיתקיים שוויון לפלסטינים כפי ש"בצלם" דורשים, ובצדק, משום שאין שום סיכוי שישראל תוותר על ריבונות במדינה האחת בעולם שיכולה לשמש מדינת הלאום של העם היהודי.

לא חסרות טענות מוצדקות נגד מנהיגי השמאל בעבר וגם ביום. אכן יש דברים רבים שעשו רבין ופרס,  אשר קרוב לוודאי היו מצטערים עליהם בדיעבד אילו חיו כיום.  אולם מי שעושה גם טועה. אין דרך אנושית אחרת לשנות מציאות. השאיפה לשלמות משמעותה קיפאון מתמיד. רבין ופרס עסקו בהקמת מדינה יש מאין, ועסקו בהגנה עליה, עוד לפני שמדינות ערב והפלסטינים הבינו שישראל היא עובדה קיימת שיש לקבלה ועדיף לנסות להגיע איתה להסדרים. רבין ופרס הבינו שאת עוצמתה של ישראל, שהם סייעו לבנות,  יש לתרגם להסדר שלום שיביא לקץ הכיבוש שפוגע לא רק בפלסטינים אלא גם בנו - הן מבחינה מוסרית וכן מבחינת המציאות הדמוגרפית. אילו נשארו רבין ופרס בחיים ובשלטון היו משלימים מהלך זה.  

לוי מאשים את רבין ופרס בפשעי מלחמה, האשמה שאינה נכונה עובדתית, לא רק לפי הנרטיב הציוני, אלא גם על פי החוק הבינלאומי יתירה מכך, היא מסוכנת על שום שיש בה משום הסתה, והיא גם הרסנית: "משחק ההאשמות" שלוי מעודד לא יביא לשינוי שאליו הוא מייחל, אלא להיפך.

כמי שחוטא מדי פעם בכתיבה בעצמי (איני משווה את עצמי ליכולת הביטוי המרשימה של לוי) אני יודע כי קל שהרבה יותר לכתוב מאשר לעשות. אבל גם בכתיבה צריך לנהוג באחריות.

כדי להביא לשינוי יש צורך בשילוב של מוח ביקורתי ולב מלא תקווה. ללא הביקורת אין סיכוי שנבין את הבעיות במציאות, וללא לב מלא תקווה אין סיכוי שתהיה לנו האנרגיה לפעול כנגד השינוי. גדעון לוי התייאש, הוא השתכנע מהספין השקרי שאין סיכוי ואין שותף, ומאז הוא איבד את יכולתו לבקר את השלטון הנוכחי והחל לתקוף דווקא את מי שעדיין שואפים שיהיה כאן טוב למרות כל הקשיים. עצוב לצפות בייאוש זה, אבל עצובה עוד יותר השפעתו המשתקת והמזיקה. 

הכותב: נדב תמיר הוא מנכ"ל JStreet בישראל וחבר בוועד המנהל של מכון המחקר מתווים, היה דיפלומט ויועץ מדיני לנשיא המדינה שמעון פרס, שירת בשגרירות בוושינגטון וכקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד וכיום יועץ לנושאים בינלאומיים למרכז פרס לשלום