אשת החינוך והמגישה מיכל דליות הידועה גם בשם: "סופר נני" פיתחה משחק ילדים מיוחד בשם: "ביחד ננצח", שנועד לסייע לילדים להתמודד עם טראומת המלחמה. בריאיון ל-ice אומרת מיכל דליות: "הבנתי, שכדי שנוכל לנצח ביחד אנחנו צריכים להכיר קודם כל". מיכל דליות שעומדת בראש מרכז להדרכות הורים, ללימודי יעוץ משפחתי ומרצה בנושאי מערכות יחסים בבית ובעבודה רואה במשחק "עזרה ראשונה" ומדברת על השלכות המלחמה בקרב ילדים ומשיאה עצות להורים נבוכים ברוח התקופה המאתגרת את התא המשפחתי. 

פיתחת משחק: יחד ננצח" המיועד לעבד את התחושות הקשות שנוצרו בעקבות אירועי שבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם, ולחלוק אותם עם חברים ומשפחה. האם כבר אי אפשר להסתיר מהילדים את המציאות הקשה שפקדה אותנו ובעצם להוציא אותם מהמרחב המוגן לפיו הם צריכים לחיות 'בעולם שכולו טוב' ולהסביר להם את המצב החדש? 
"אני רוצה להקשות ולשאול למה אתה חושב שהילדים צריכים לחיות בעולם שכולו טוב? האם העולם הזה כולו טוב? האם בגיל שנתיים הם לא נפגשים בעלבון, תסכול, כאב לב? האם הם לא נחשפים לעוולות ולמכאובי גוף ונפש כבר בגיל הגן והלאה? לא אפתח על זה דיון פילוסופי, ואנסה לענות על שאלתך: תמיד אפשר להסתיר דברים מילדים, ומבוגרים עושים את זה לעיתים קרובות בכל מיני מצבים, השאלה מה המטרה והאם זה משרת את הילדים? ילדים בגיל חמש/שש ומעלה, שאליהם מכוון המשחק שלנו, ובמיוחד אלה שבעורף, הם כאלה שחיו פחד, בהלה, טראומה, חוסר וודאות, חרדות במשך חודשיים ואפילו שלושה, כך שלא מדובר על הסתרה או גילוי – מדובר על הקלה בעקבות מה שהם עברו".

האם התקופה הזאת משפיעה על המתח והיחסים בין הורים לילדים, כמו למשל הורה שהופך חסר סבלנות לילדיו, אווירת המלחמה הנשקפת מהמסכים וכיצד נכון להתמודד עם זה? 
"בוודאי שתקופה כזו משפיעה על היחסים בין הורים לילדים (שלא לדבר על המתח שבין ההורים לבין עצמם). הורים חרדים וחוששים ולכן עשויים להגן יתר, הגנה צמודה כזו שתרתיע את הילד ותכעיס אותו. הורים עלולים להיות מדוכאים ולכן לא יפגינו תשומת לב אליה הילדים היו רגילים ואז הילדים עצובים או כועסים או יוצרים התנהגויות כאלה שיגרמו להורים להגיב אליהם. הורה עשוי להיות מרוכז בחדשות או בגלל שאחד מבני המשפחה בצבא, או פגוע, או שהצפייה במסכים נוסכת בהורה תחושה של שליטה – הורים כאלה יהיו חסרי סבלנות אל הילדים. כל התופעות האלה מובנות, מוכרות וצריך להגיב אליהן בחמלה רבה. המצב מטורף ואנשים שונים מתנהגים שונים. תפקיד אנשי המקצוע הוא לזהות את זה ולהגיע עם ההורה לשיח שיוכל לעזור למשפחה. המשחק הוא אפשרות כזו של שיח בדרך של שהות משותפת ויצירת אווירה טובה".

האם ילדים צריכים לחיות "בעולם שכולו טוב" ונכון להסתיר מהם את מראות המלחמה בטלוויזיה ולנתק אותם מכל מה שקורה? 
"אני שמחה לשאלה, כי היא מתכתבת עם מה שעניתי לך קודם. ילדים צריכים לחיות טוב. ילדים צריכים לדעת שיש בעולמם דמויות חזקות שיוכלו להגן עליהם. לא מדברים עם ילדים על "העולם" אלא חיים לצד הילדים תוך יצירת מצבים שייצרו אופטימיות, אומץ ופתרון בעיות וקשיים. בחיי יום יום נינוחים ורגילים, אין צורך לדבר על מהות העולם עם ילדים, כי הם חיים בעולם וחווים אותו מרגע לרגע. לעיתים נדרש מהמבוגר "להפחיד" את הילד. לדוגמא: אם בשכונה מסתובבת דמות שעלולה לסכן את הילד, נדבר עם הילד על כך שלצערנו יש בעולם אנשים רעים, שגונבים ושרוצים להפחיד ילדים – ולכן נלמד אותו לא לתת אמון בזרים. או אם פרצה מלחמה והילד לא חווה שהות ממוכת בממ"ד או קולות של מלחמה וירי, או מידע על אדם קרוב הרוג או פצוע – נגיד לו בלי היסטריה שלצערנו לפעמים אנשים לא מסכימים ביניהם ולכן הם רבים ויש כאלה שממש יוצאים למלחמה. וזה מה שקרה לנו. אנחנו נחשוף את הילדים לרוע שקיים בעולם רק אם יהיה צורך ואם זה ישרת את בטחונו של הילד".
 
כיצד צריכים להתמודד ילדים עקורים או שחבריהם נרצחו כדי למנוע מהם טראומה עוד יותר גדולה? 
"הטראומה כבר קיימת ואין אפשרות לכמת אותה אם היתה קטנה או גדולה. טראומה זו חוויה נוראית מסכנת חיים ולכן היא נצרבת בנפשו של האדם. כשמתמודדים עם ילדים עקורים, חברים של נרצחים, יתומים וכל זוועות השבעה באוקטובר צריך לתת מענה לכוחות שלהם. אין ילד בלי כוחות. לעיתים הכוחות לא שווים בין ילדים שונים, אבל הכוח, כפוטנציאל, קיים אצל כל אחד. יש ילדים שרוצים רק לדבר על מה שקרה להם. יש ילדים שלא רוצים לדבר על זה בכלל ומתנהגים כתמול שלשום. יש ילדים שרק יציירו ויש ילדים שיתנהגו בתוקפנות. מגוון התגובות וההתנהגויות של ילדים הוא רב, ותפקיד המבוגרים ל"ראות" את הילדים ולייצר ריפוי בדרך המתאימה לאותו ילד. בית, משפחה, חזרה לשגרה, חברים – אלו הדברים שילדים צריכים כדי לחוות נורמליות, ולזה אנחנו, המבוגרים, צריכים לתת מענה".

עוד ב-

אמנון שעשוע: "לקרוא לחמאס טרוריסטים - מקטין את האירוע"

לכתבה המלאה