שונית חמד פרג'י לא מסתירה את הכאב שבלחיות בחו"ל, בטח כשהמציאות הביטחונית והחברתית סביב משפחתה הופכת למורכבת יותר מיום ליום. מאז שעברה לברייטון שבאנגליה בעקבות קריירת האימון של בעלה, כדורגלן העבר תומר חמד, היא מוצאת את עצמה מתמרנת בין גאווה לאומית לבין הדאגה האימהית לחמש בנותיהן. מבחינתה, השאיפה לחזור לבית בישראל ברורה, והיא מבהירה כי "אם זה היה תלוי בי, מחר הייתי חוזרת לארץ". היא מודה כי "ישראל זה הבית שלנו גם בתקופות הכי קשות שיש, ואני לא צריכה להסביר כמה כואב לי להסתיר את הדגל שלי", אבל מדגישה כי השיקול המשפחתי והתמיכה בבעלה הם שמובילים כרגע את ההחלטות שלהם.

החיים מחוץ לישראל תמיד היו מדאיגים, אבל החודשים האחרונים הביאו איתם עליה באירועי השנאה. אירועי 7 באוקטובר היוו נקודת מפנה, כשאווירת העוינות ברשתות החברתיות יצאה מהרשת והפכה לאיומים ממשים. "אף פעם לא אהבו אותנו, אבל היום אני מרגישה שרוצים ממש להרוג אותנו, זה ההבדל", היא משתפת בתחושות בראיון ל'לאישה'. האיומים החלו בעצומה שקראה לפטר את תומר בשל היותו ישראלי, והסלימו עד לכדי הסתה בלייב ברשתות החברתיות ואף איומים ישירים שהובילו להצמדת אבטחה אישית למשפחה. "אנחנו חוששים אפילו כשמגיע שליח, אם הוא ראה את המזוזה", היא מתארת את המתח שמלווה אותם.

בתוך כל הסערה הזו, האתגר הגדול של חמד פרג'י נשאר הזירה הביתית והורות לחמש בנות צעירות. כמי שחקרה את תחום ההורות ולמדה בגישת אדלר, היא מנסה לתווך לילדות את הסיטואציה. התגובות ברחוב והשיחות בבית הספר מאלצות אותה למצוא את המילים הנכונות, כשהיא מעידה על הקושי ואומרת "הבנות מבולבלות מהמצב, והכי קשה להסתכל להן בעיניים ולהסביר להן למה שונאים אותנו". כדי להגן עליהן, המשפחה נאלצת לעיתים להוריד פרופיל, ולצד הגאווה בזהות היהודית והישראלית, הוחלט לתעדף את הביטחון האישי ולמנוע מחיכוכים מיותרים לנהל את שגרת חייהם.

עוד ב-

הסוד המשפחתי נחשף: השם האמיתי של יעל שלביה

לכתבה המלאה

למרות האתגרים והתחושה הקשה של הריחוק מהבית, המשפחה בוחרת לראות את ההזדמנויות שבשהות בחו"ל ולהפיק ממנה את המרב עבור הבנות. חמד פרג'י מציינת כי ההחלטות מתקבלות מתוך שותפות מלאה וויתור הדדי, מתוך רצון לאפשר לתומר להגשים את חלומו המקצועי באקדמיה של ברייטון. היא ממשיכה לפתח את הקריירה העצמאית שלה כמשפיענית רשת וכמדריכת הורים, ומוצאת נקודות אור בחוויות שהילדות צוברות מעבר לים. יחד עם זאת, הרצון לשוב לשורשים נשאר יציב.