TOP 5

מנפתלי הרץ אימבר ועד הקלפי: ההמנון הלאומי שהפך לסלע המחלוקת

יום פטירתו של מחבר "התקווה" שחל היום תופס אותנו בעיצומה של מערכת בחירות סוערת. בימים שבהם שאלת הזהות הישראלית עומדת על המוקד, קל לשכוח שגם הסמלים שנתפסים כקונצנזוס מוחלט עברו בעצמם מסלול פוליטי, תרבותי וחברתי

מערכת ice | 9/10/2026 13:54

יום פטירתו של נפתלי הרץ אימבר, מחבר מילות המנון "התקווה", שחל היום (שישי, 8 באוקטובר), תופס אותנו בעיצומה של עוד מערכת בחירות סוערת. בימים שבהם המערכת הפוליטית עוסקת בלהט בשאלת הזהות הישראלית, בערכים המאחדים ובמה שמפריד בינינו, קל לשכוח שגם הסמלים שנתפסים אצלנו כיום כקונצנזוס מוחלט עברו בעצמם מסלול חתחתים פוליטי, תרבותי וחברתי.

כשברקע הקרב על הקול הישראלי בקלפי, חזרנו אל השיר שנולד אי שם ברומניה, עבר שינויים ללא אישור המחבר, עורר מחלוקות סוערות בקונגרסים הציוניים - והפך לחוק רשמי הרבה יותר מאוחר משאתם חושבים. הנה 5 עובדות שמשנות את כל מה שחשבתם על ההמנון הלאומי.

1. השיר המקורי היה ארוך פי ארבעה - והמילים שונו ללא רשות

בשנת 1878 כתב אימבר את השיר "תקוותנו", שכלל לא פחות מתשעה בתים. הטקסט המקורי היה שונה מזה שאנו מכירים כיום: במקום "עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה בת שנות אלפיים", כתב אימבר: "עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו / לעיר בה דוד חנה".

את השינוי הגדול למילים המוכרות לנו כיום ("להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים") ערך דוקטור דוד יודילוביץ' יחד עם איש העלייה הראשונה ישראל בלקינד. השניים החליטו שהנוסח של אימבר מסורבל מדי לשירה המונית והביאו לשינוי הנוסח - כל זאת מבלי לקבל את אישורו של אימבר עצמו, שגילה זאת רק בדיעבד.

2. הרצל לא סבל את השיר: המאבקים בקונגרסים הציוניים

כיום קשה לדמיין את הצעד הציוני בלעדי "התקווה", אך בראשית ימי התנועה הציונית הוא נתקל בהתנגדות עזה. חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל לא חיבב את השיר והעדיף המנונים אחרים, כמו השיר בגרמנית "שם במקום ארזים" (Dort wo die Zeder).

במשך שנים התנהלו וויכוחים סוערים בקונגרסים הציוניים לגבי השיר שייצג את התנועה. מול "התקווה" עמדו מתחרים חזקים, ובראשם שיר המעלות ו"תחזקנה" של חיים נחמן ביאליק. רק בקונגרס הציוני ה-18 (בשנת 1933) הוכרזה "התקווה" באופן רשמי כההמנון של התנועה הציונית, בתום עשרות שנים של פוליטיקה פנימית.

3. הלחן: מעגלת שוורים ברומניה ועד לפואמה סימפונית

מי שחיבר את הלחן להמנון היה שמואל כהן, חלוץ שעלה מרומניה. כהן עיבד שיר עם רומני מוכר בשם "Carul cu boi" (עגלת השוורים), שבעצמו נשען על מוטיבים עממיים שהיו נפוצים באירופה במאה ה-19.

אלמנט מלודי כמעט זהה מופיע גם בפואמה הסימפונית המפורסמת "הכולדאו" (Vltava) של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה. הלחן העממי, שמקורו בשירי רועים ושירי ערש אירופאיים, עשה דרך פתלתלה עד שהפך למנגינה הלאומית של המדינה היהודית.

4. לקח למדינת ישראל 56 שנה להפוך אותו להמנון בחוק

אף על פי ש"התקווה" הושקה במעמד הכרזת העצמאות ב-1948 והפכה למעשה להמנון הלאומי של מדינת ישראל מיומה הראשון, מבחינה משפטית היא נותרה במעמד לא רשמי במשך עשרות שנים.

רק בנובמבר 2004 - כמעט 56 שנים לאחר הקמת המדינה, אישרה הכנסת תיקון ל"חוק הדגל והסמל" (ששמו שונה ל"חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה"), אשר עיגן לראשונה את "התקווה" כההמנון הרשמי של מדינת ישראל לפי חוק.

5. סלע המחלוקת הפוליטי: מ"נפש יהודי" ועד הצעות החוק בכנסת

כמו בשיח הפוליטי של ימינו, גם סביב מילות ההמנון התפתחו לאורך השנים דיונים ציבוריים נוקבים. הטענה המרכזית שנשמעת במערכות בחירות ובדיונים פרלמנטריים היא שהמילים "נפש יהודי הומיה" אינן מייצגות את אזרחי ישראל שאינם יהודים (כמו הציבור הערבי והדרוזי).

עוד ב-

עמית סגל: "הנה דוגמא נוספת לעיוות, התביישתי"

לכתבה המלאה

לאורך השנים הועלו הצעות שונות - משינוי מילות השיר (כמו הצעתו של השר לשעבר רוני מילוא לשנות ל"נפש ישראלית"), דרך הוספת בית נוסף, ועד הצעה להחליף את ההמנון בשיר "ירושלים של זהב". מנגד, גורמים רבים במערכת הפוליטית עמדו כחומה בצורה על הותרת הטקסט המקורי כביטוי למהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כך נותר השיר, גם כיום, בלב הדיון על זהותה של המדינה.