רק ביום רביעי האחרון חזרה נינג'ה ישראל לעונה חדשה בקשת 12, הרביעית במספר, אבל נראה שמשהו לא ממש עבד בפרק הפתיחה שהשיג את נתון הרייטינג הנמוך ביותר בתולדותיו עם 17% בלבד. גם ב'הארץ' היו טענות קשות לפורמט כאשר הכתבת ליאת אלקיים התייחסה לכך בטור נוקב.

"נינג'ה ישראל" היא תוכנית ריאליטי שמתאימה לבני ארבע, אבל רגע, ריווינד. מה הופך אותה בכלל לתוכנית ריאליטי? מה ההבדל בינה לבין משחק טניס או כל אירוע ספורט אחר? בשתי מילים: קן וברבי; או בארבע: אסי עזר ורותם סלע. נינג'ה ישראל היא תוכנית ספורט למהדרין — המתח, הלחץ, הזיעה, ההילוכים החוזרים, השרירים, הראיונות לפני משחק ואחריו, ההוכחה הפשוטה והחותכת להצלחה ובעיקר לכישלון. בתפקיד שדרני הקווים ניצבים ניב רסקין וירדן ג'רבי, אנשי ספורט. ג'רבי, הליהוק החדש והמוצלח (רותם ישראל המשיכה הלאה ותגיע רחוק), נחנטה שלא בטובתה בפן מקלות ובז'קט ורוד בזוקה ונאלצה לתפקד במערכון שחושף עאלק את אחורי הקלעים של התוכנית, ועסק בכך שהיא מעזה לפדר את אפה בעצמה וכל זה כדי שלא נשכח לרגע את צדה הנשי והרך של אישה שיכולה לכסח את רובינו"

"עזר וסלע? בשלהם, משומרים בפורמלדהיד — התפרצויות צחקוקים (ממש לא) חסרות שליטה, בדיחות על צוות האיפור ותחושה שהם עצמם הסיפור. אבל היי, אם ביבי הלך, יש עוד סיכוי שגם המסיבה הפרטית הזו יום אחד תיגמר. אני לא בטוחה שזה יקרה בימי חיי. מאז שידור אירוע הספורט הטלוויזיוני הראשון, אולימפיאדת ברלין ב–1936 — ששודרה במעגל סגור ורק לקבוצה מובחרת, שמנתה בעיקר את חברי המפלגה הנאצית — ספורט היה ותמיד יהיה תוכנית הריאליטי הראשונה, הוותיקה והמצליחה בעולם, בפער מטורף. והעסק רק הולך וגדל, עד כדי כך שרכישת שידורי ספורט פופולריים נהפכה יקרה מדי והטלוויזיה נאלצה להמציא לה ספורט משל עצמה, כזה שלא דורש זיכיונות ו–120 מצלמות כמו הסופרבול".

"חוץ מלהוזיל עלויות, מה שתכוניות הנינג'ה למיניהן עשו הוא ליישר קו עם התרבות בכללותה, ולהתאים את הסיפור לילדים. יש החמרה באינפנטיליזציה של התרבות כיום כמעט מכל תחום תרבות: ספרות, קולנוע, טלוויזיה. באשר לנינג'ה, כל הורה שאי פעם הלך עם הילדים לגן המשחקים הקרוב לביתו מקבל דגדוג של דז'ה וו כשהוא צופה בנינג'ות נואמים על גדלותם, חולמים על הרים, מדלגים, מטפסים, מתנדנדים על טבעות ומחמיצים פנים כשמתפלק להם. מוכרת מאוד גם האפשרות להתעסק עם הטלפון תוך כדי, עם מבט חטוף כל כמה שניות כדי לוודא שהילד/מתמודד לא נפל למים ומתחיל לבכות".

"כל הורה שאי פעם הלך עם הילדים לגן המשחקים הקרוב לביתו מקבל דגדוג של דז'ה וו כשהוא צופה בנינג'ות נואמים על גדלותם, חולמים על הרים, מדלגים, מטפסים, מתנדנדים על טבעות ומחמיצים פנים כשמתפלק להם זה מוכר וחביב, אבל "נינג'ה ישראל" היא בעצם לא תוכנית להורים. ילדים וילדות מתים על זה, כולל אלה שלי. החוקים פשוטים — מתקדמים עד שנופלים — ואין צורך להבין מה זה נבדל או למה מקס ורסטאפן בחר להיכנס לרחבת הטיפולים בעוד שלואיס המילטון העדיף להמשיך עם הצמיגים הישנים. העיקר הוא הקצב: מקצים קצרים, שתי דקות על רקע מוזיקת יומולדת בפעוטון. אין עוגה, אבל העסק מתאים בול להפרעת הקשב של דור העוד־לא־מיתגו־אותנו־אפילו־בשם".

"לא שיש לי משהו נגד כל זה. אני שמחה שילדי ישראל והעולם כולו מוצאים סיבה להזיז את התחת מהספה ולהוריד את העיניים מהמסכים. כושר זה בריאות ובריאות זה חשוב וכל זה. אבל אותי באופן אישי זה לא מצליח להזיז, לא מהטלפון ובטח שלא מהספה, והשעה 23:00 מבחינתי אינה שעה יפה לכך שכל הילדים קופצים רוקדים. אם כבר מתעקשים על ספורט, מוטב לפתוח בקבוק שאבלי תוך כדי צפייה ב"משפחה מנצחת" עם ויל סמית הנסיך בתפקיד אביהן של האחיות הנינג'איות ונוס וסרינה ויליאמס. כי זה רק ספורט, אבל איזה ספורט יא ווארדי".