ההיסטוריה חוזרת? הגלישה הסלולרית, שבימי ה-EDGE (טכנולוגיית גלישה בדור 2.5) עלתה פה למעשה אפס מאופס, מכיוון שהחברות לא הגבילו את השימוש בה ולא מכרו חבילות גלישה ייעודיות (ההנחה היתה שממילא אין מה לעשות עם אינטרנט במהירות של כמה קילובייטים לשנייה), ובחצי השני של העשור הראשון במילניום הפכה פתאום ליקרה למדי עם המעבר לדור השלישי, חוזרת בשלהי עידן הדור הרביעי ותחילת עידן הדור החמישי לימי העלות האפסית.
כפי שפרסנו מוקדם יותר השבוע, מחקר שנערך לאחרונה על ידי אתר הצרכנות הבריטי Cable.co.uk הצביע על כך שמחירי הגלישה הסלולרית בישראל נכון לתחילת 2022 היו הזולים בעולם – ובהפרש עצום. האתר ניתח את המחירים ב-233 מדינות וב-5,000 תוכניות שונות, ומצא שהמחיר הממוצע לכל גיגה-בייט של גלישה סלולרית בארץ עולה 4 סנט (15 אג') – שליש מהמחיר במדינה הבאה בתור ברשימה. כעת, לאחר שדירגנו את 5 המדינות הזולות ביותר, ניסינו להתעמק טיפה יותר בנתונים.
ראשית, נרחיב את היריעה מ-5 מדינות ל-10:
רשימת עשר המדינות הזולות ביותר לגלישה סלולרית מגוונת למדי, וכוללת מדינות מרוב קצוות הגלובוס (חוץ מצפון אמריקה ואפריקה). כאמור, ישראל במקום הראשון עם מחיר של 4 סנט לגיגה; איטליה במקום השני עם תעריף של 12 סנט לגיגה; סן מרינו במקום השלישי עם מחיר של 14 סנט; במקום הרביעי פיג'י עם מחיר של 15 סנט; הודו וקירגיזסטן צמודות במקומות 5 ו-6 עם מחירים ששוויים כ-17 סנט; צרפת במקום השביעי עם מחיר של 23 סנט; מולדובה שמינית עם תעריף של 26 סנט; ובתחתית העשירייה אורוגוואי ונפאל, שבכל אחת מהן משלמים מחיר שמיתרגם לכ-27 סנט.
ניסנו למצוא מכנה משותף בין המדינות הללו – אבל באמת שאין כזה. במקום זה, ניתן להפריד אותן לתת-קבוצות שכוחות מנוגדים מושכים בהם את המחירים כלפי מטה. ולמקרה שההערכה שלנו לא מספיק מלומדת, מצאנו שגם דן האודל, אנליסט תקשורת צרכנית ב-Cable.co.uk, ניתח את זה בצורה דומה: "רבות מהמדינות הזולות ביותר לרכישת גלישה סלולרית שייכות פחות או יותר לאחד משני סוגים: לכמה מהן יש תשתית פס רחב מצוינת, גם בסלולר וגם בקווי, וכך מפעילים יכולים להציע כמויות מידע גדולות, מה שמוריד את המחיר לגיגה-בייט; אחרות, שבהן יש רשתות תקשורת פס רחב (קוויות) פחות מתקדמות, תלויות באופן מוחלט בגלישה סלולרית, והכלכלה מכתיבה שהמחירים צריכים להיות נמוכים, מפני שזה כל מה שאנשים יכולים להרשות לעצמם לשלם".
ואכן, בדיקה מהירה מעלה שמחצית מהמדינות בעשירייה מדורגות נמוך מאוד במדד התמ"ג לנפש, לפי טבלה שפרסם אתר Worldometer ומסתמך על נתוני הבנק העולמי של 2017: פיג'י נמצאת במקום ה-108, עם תמ"ג לנפש נמוך ב-44% מהממוצע העולמי; הודו במקום ה-122, עם נתון נמוך ב-58% מהממוצע; קירגיזסטן במקום ה-148, עם נתון נמוך ב-78% מהממוצע; מולדובה במקום ה-133, 67% מתחת לממוצע; ונפאל במקום ה-159, עם נתון נמוך ב-84% מהממוצע העולמי. למען הספוילר, נציין כי העשירייה השנייה ברשימת המדינות הזולות ביותר מורכבת ברובה ממדינות שנמצאות הרחק מתחת לתמ"ג הממוצע לנפש או קרוב אליו (תאילנד, שנמצאת 5% מעליו), מלבד קזחסטן, שנמצאת 55% מעליו; טורקיה, שנמצאת 64% מעליו, ומונקו, שהנתון הזה לא זמין לגביה אך בטוח למדי להניח שהיא נמצאת הרחק, הרחק מעל כל מדינה אחרת שהוזכרה בפסקה הזו.
המדינות העשירות יותר ברשימה מעט פחות קלות להגדרה משותפת. מעבר לטענה המאוד ערטילאית של האודל, לא הצלחנו למצוא מדד שלפיו הרשתות בישראל, איטליה, סן מרינו (שהיא במובן הזה חלק מאיטליה, ולכן מופיעה צמוד אליה), צרפת ואורוגוואי מובילות במדדי מהירות, מחיר או אפילו פרישה של רשתות פס רחב. עם זאת, כולן נמצאות במקומות לא רעים בכל מדד כזה שקיים, כך שברור שהרשתות בהן אכן טובות למדי, ולכן המפעילות יכולות להרשות לעצמן למכור גם גלישה סלולרית במחירים נמוכים. ייתכן, אם כי קשה להגיד זאת בבטחה, שהתשובה קשורה לכך שכל המדינות העשירות בשתי העשיריות הראשונות, מלבד קזחסטן, נהנות מחיבור ישיר לסיבים תת-ימיים שמחברים אותן לשדרת האינטרנט העולמית.
