נורברט רוקר, ראש תחום כלכלה ומחקר הדור הבא, יוליוס בר, ערך סקירה כלכלית במרכזה נגע בטלטלה בשוק הנפט העולמי אחרי פשישתה של איחוד האמירויות מארגון ה-OPEC.

"איחוד האמירויות הערביות חוללה מהלך משמעותי כאשר הודיעה על פרישתה מארגון מדינות יצואניות הנפט (OPEC). מהלך זה מצוי בין מפתיע לבין צפוי. האמירויות נוקטות מזה שנים אסטרטגיה של הרחבת הפקת נפט וגז לצד גיוון כלכלי רחב יותר, מה שיצר חיכוכים עם חברות אחרות בארגון שהעדיפו מגבלות היצע. OPEC רחוק מלהיות קבוצה מלוכדת, ורקורד קבלת ההחלטות שלו בשנים האחרונות אינו עקבי.

האתגר המרכזי של מדינות הנפט אינו פרישת האמירויות, אלא השינויים המבניים העמוקים בשוק הנפט העולמי. נפט מפצלי שמן בארה״ב, הפקה ימית עמוקה בדרום אמריקה, או חדירת רכבים נטענים בסין – כל אלו ממחישים את סביבת השוק החדשה, המאופיינת בקיפאון ובתחרות גוברת. פרישת האמירויות עולה בקנה אחד עם תחזיתנו ארוכת הטווח, שלפיה היצע רחב ותחרות מוגברת מעגנים את מחירי הנפט ברמה של אמצע עד סוף שנות ה־60 דולר לחבית.

ברוח פוגצ’אר ומרוצי אופניים, איחוד האמירויות ביצע אתמול "בריחה מהפלוטון" כאשר הודיע על פרישתו מ-OPEC, במהלך שניתן לדמותו לפריצה קדימה בשלב מכריע במרוץ (שלב המלכה). מהלך זה, בדומה למונחי רכיבה, נע בין מפתיע לצפוי. אף שקיים גם ממד פוליטי, נוכח היריבויות ארוכות השנים והמתעצמות לאחרונה בין חלק מחברות הארגון, ההיגיון הכלכלי ברור ומשכנע.

במשך שנים האמירויות פועלות בהתאם לאסטרטגיה ארוכת טווח, הנשענת על תפיסתן את השינויים המבניים בשוק האנרגיה ומעבר לו. אסטרטגיה זו כוללת השקעות משמעותיות – בעבר ובהווה – בהגדלת תפוקת הנפט והגז הטבעי, בפיתוח תעשיות פטרוכימיות, בייצוא גז טבעי נוזלי (LNG), ובהקמת תשתיות הולכה כגון צינורות ורשתות מסילה. זאת לצד גיוון כלכלי רחב מעבר לענף האנרגיה, שהביא את המדינה למעמדה הנוכחי.

OPEC אינו גוף מלוכד; מטרות החברות בו מתואמות יותר באופן אופורטוניסטי מאשר אסטרטגי. מנקודת מבט זו, דווקא רמת הלכידות היחסית בשנים האחרונות הייתה מפתיעה, במיוחד לאור המחלוקות הגלויות. בפרט, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות החזיקו בעמדות שונות בנוגע למדיניות הנפט בתחילת העשור, דבר שהוביל למחלוקות חוזרות ואף להקלות ייחודיות לאמירויות.

ערב הסעודית דחפה לקיצוצי תפוקה, בעוד האמירויות תמכו בנורמליזציה מהירה יותר ובהפחתה הדרגתית של המגבלות, כדי לממש את השקעותיהן ולהפיק ערך מהרחבת כושר הייצור. פרישתן מ-OPEC מעניקה להן גמישות ועצמאות גדולות יותר.

מטבע הדברים, עתיד הקרטל נתון כעת לבחינה. אף שהפרישה מצמצמת לכאורה את השפעתו, בפועל ערב הסעודית הייתה בשנים האחרונות המנהיגה הדה-פקטו והגורם המרכזי ביישום המדיניות, הן בקביעת הכיוון והן בנשיאה בנטל העיקרי של קיצוצי התפוקה.

רקורד הפעילות של מדינות הנפט אינו עקבי: קיצוצי היצע הצליחו לייצב מחירים בתקופות של שוקי ביקוש חלשים, כמו בשנת 2020, ואף לתמוך במחירים בתקופות של הידוק היצע, כמו ב-2021. אולם השפעתם זמנית בלבד, והם כרוכים בסיכון לאובדן נתח שוק. מגמה זו בולטת במיוחד מאז 2022, על רקע התקדמות הפקת נפט מפצלי שמן בארה״ב והפקה ימית עמוקה בדרום אמריקה.

האתגר המרכזי של OPEC אינו פרישת האמירויות, אלא השינויים הטקטוניים בשוק הנפט. מעבר לנפט מפצלי שמן בארה״ב ולהפקה בדרום אמריקה, גם המעבר האנרגטי, חדירת כלי רכב חשמליים ונטענים, והשימוש הגובר בגז טבעי כחומר גלם לתעשייה הפטרוכימית – כל אלו מובילים לשיא ואף לירידה עתידית בביקוש לנפט. בסביבה כזו של קיפאון ובהמשך אף ירידה, התחרות נוטה להתגבר. אתגרים אלו מטופלים בצורה מיטבית ללא מגבלות פוליטיות.

עוד ב-

רעידת אדמה בכלכלה העולמית: איחוד האמירויות פורשת מארגון הנפט

לכתבה המלאה

פרישת האמירויות מ-OPEC מתיישבת עם הערכתנו ארוכת הטווח לשוק הנפט: היצע נרחב ותחרות גוברת צפויים לעגן את המחירים ברמה של אמצע עד סוף שנות ה־60 דולר לחבית – רמה שכבר נצפתה בשנה שעברה, וסביר שתשוב לאחר דעיכת התנודתיות הגיאופוליטית הנוכחית. ההשפעה על הפוליטיקה האזורית חורגת מתחום מומחיותנו, אך היא מתרחשת בתקופה של ארגון מחדש של יחסי הכוחות באזור, ועשויה לתרום לקידום פתרונות בסכסוכים המתמשכים.