רודוס, האי היווני שהפך למזוהה עם חופשות בטן-גב של משפחות ישראליות, היה עד לפני כ-80 שנה בית חם לקהילה יהודית תוססת ומפוארת שכמעט ונכחדה כליל. סמי מודיאנו, שנולד ב-1930 על האי שהיה תחת שלטון איטלקי, היה חלק מאותה קהילה שלווה.

"אני זוכר את היום כאילו זה היה אתמול", סיפר מודיאנו בן ה-94 על כניסת הנאצים לאי בקיץ 1944, "הצרחות, המגפיים הדופקות ברחובות, הפחד בעיני אבא שלי. בין רגע עולמנו התהפך".

הצעיר, שהיה אז נער בן 13 בלבד, הועמס על ספינת קיטור רעועה להובלת בקר יחד עם אביו יעקב ואחותו לוצ'יה (אימו נפטרה כמה שנים קודם לכן), בנוסף לעוד 400 יהודים שיצאו למסע החד-כיווני לגיהנום של אושוויץ-בירקנאו.

"היינו מספרים, כבר לא אנשים", נזכר מודיאנו בקול נרגש. "הם פשטו מאיתנו את הכבוד שלנו, מהשמות שלנו, מהאנושיות שלנו. העשן מהמשרפות היה הריח התמידי של המציאות החדשה והנוראה שלנו".

באושוויץ, מודיאנו הופרד מאחותו שנשלחה לאזור הנשים ומשם לתאי הגזים. אביו, שנשלח איתו לעבודות כפייה, נשבר כעבור חודש וחצי וביקש ללכת למרפאה - מקום ממנו לא חוזרים. "אני לא יכול יותר, אני הולך. אתה חייב להצליח לשרוד. אתה חזק, החזק מעמד", אמר האב לבנו לפני שהלך למותו.

"ראיתי את הזוועה בעיני אחרים, את הייאוש שהביא חלק לוותר. אבל בתוכי משהו התמרד. רציתי לשרוד - לא בשביל עצמי, אלא כדי להביא את הסיפור של אותם אנשים לעולם", אמר בפגישה עם תלמידים בה תיאר גם כיצד דברי אביו מנעו ממנו לרוץ לעבר הגדר החשמלית ולסיים את חייו.

מודיאנו, שבאורח נס הצליח לשרוד גם את תאי הגזים אליהם נשלח: "בזכות מטען תפוחי אדמה שהיה צריך לפרוק", וכן את מצעד המוות: "הניחו אותי על ערמת גופות, כשאני מחוסר הכרה אבל חי", שוחרר בינואר 1945, ומצא את עצמו לבד בעולם.

את ביתו הוא בנה באיטליה, שם שיקם את חייו לאט, נישא לסלמה ואף ביקר איתה מספר פעמים בישראל – למפגש עם בני משפחתה שעלו ארצה. למרות ההחלטה להביא את סיפורי הקורבנות, במשך עשרות שנים הוא בחר לשתוק ולא שיתף את הזוועות שראה. כשדרך שוב על אדמת אושוויץ בגיל 80 חש צורך עז לחלוק את סיפורו שמהווה מאז מקור להשראה.

עוד ב-

יום הזיכרון לשואה ולגבורה: כמה ניצולי שואה חיים כיום בישראל?

לכתבה המלאה

"אנחנו חייבים לדבר, לספר, כי שנאה ואדישות הם הזרעים המובילים לטרגדיות כמו זו שחוויתי", אומר מודיאנו שהפך לאחד משורדי השואה האיטלקים הכי מוערכים ומוכרים במדינה. השורד, שמלווה בשנים האחרונות מסעות של נוער איטלקי לפולין ונפגש עם מנהיגים ושועי עולם, מבהיר גם מה מטרתו: "אני רוצה שצעירים ידעו מה קרה, כדי שזה לא יקרה שוב. זיכרון הוא החיסון היחיד נגד ברבריות".