הבחירות שהתקיימו ב-1 בנובמבר העלו לשלטון את הממשלה הכי ימנית והכי דתית בתולדות מדינת ישראל. במישור הפנימי, במיוחד בסוגיות דת ומדינה והאיזונים בין הכנסת לבין מערכת המשפט, גורמים מסוימים בממשלה מתכוונים לשנות את אופי המדינה.

למרות מגמה זו במישור הפנימי, במישור יחסי חוץ אין (יותר מדי) חדש תחת השמש. נכון, ממשלת נתניהו בוודאי תנסה להתקרב יותר למדינות מרכז ומזרח אירופה הנשלטות על ידי גורמים ימניים קיצונים, כמו הונגריה ואיטליה, על חשבון היחסים הקרובים יותר שנוצרו על ידי יאיר לפיד (כשר חוץ וכראש ממשלה) עם מדינות מערב אירופאיות עם אופי דמוקרטיה-ליברלית.

ייתכן כי היחסים החמים עם ממשל ביידן יתקררו, במיוחד על רקע היחסים העכורים שנרקמו בין נתניהו לבין הנשיא אובמה, כאשר ביידן היה סגנו. אך שילוב של אינטרסים משותפים וצביעות של כל הגורמים הרלוונטיים יבטיחו את המשך קיום יחסים טובים עם המדינות החשובות לישראל. יכול להיות שיסתפקו בהחרמת יחסי עבודה עם גורים כמו בן גביר וסמוטריץ' כדי להימנע מ-photo op מביך, אך מהות היחסים אינם עומדים להשתנות.
נתניהו ימשיך למתג את ישראל כ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" בעת ניסיון העברת חוקים שמחלישים את הדמוקרטיה והעולם הליברלי ימשיך לקנות את הסחורה – כי זה משרת את האינטרסים הכלכליים, הפוליטיים, והצבאים שלו. ייתכן כי ממשלת ימין-חרדי, שרומסת פתרון "שתי מדינות" ומקדמת חקיקה אנטי-דמוקרטית, תזכה לביקורת מהפלג הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית בארצות הברית ומחוגים דומים באירופה. אך לתנועות אלו אין כוח של ממש אל מול הצרכים ולחצים אחרים של מנהיגי מדינות אלו.

בנוסף, נתניהו בוודאי יגביל את התוכניות של הפלגים הקיצונים יותר של הממשלה שעומדת לקום למישור הפנימי (קרי, מערכת המשפט, סוגיות דת ומדינה) ושלא יאפשר לבן גביר ושותפיו לממש את התוכניות היותר קיצוניות שלהם במישור הפלסטיני.

למרות שאנחנו עלולים לראות האצה של הבנייה בשטחים, לדעתי לא נראה פלסטינים שזורקים אבנים על חיילים, מנהיגים ערביים הדוגלים במדינה כל אזרחיה ולא יהודים ישראלים שפועלים נגד המדינה שיעלו על אוטובוסים לכיוון אירופה, כפי שרוצה בן גביר.

בנוגע לנושאים הפנימיים, הרי שמדינות ליברליות יסתפקו בגינוי, אולי אפילו גינוי חריף, אך לא יעשו דבר בפועל מכיוון שמדובר בסוגיות פנים ישראליות.

בנוגע להתחממות היחסים עם מדינות ערב ומדינות מוסלמיות, כמו טורקיה, הן בטח לא מתלהבות מהאופי הקיצוני של הממשלה, במיוחד מהגורמים הגזעניים נגד ערבים. אך, למדינות אלו כלל לא מפריעה רמיסת המוסדות הדמוקרטיים, מוסדות שלרוב לא קיימות אצלם.

נקודת התורפה יכולה להיות שינוי הסטטוס קוו בהר בית. אם שרים בממשלה יתחילו לנהור בהמוניהם להר הבית או שיחוקק חוק שיאפשר יהודים להתפלל בהר הבית, עלולה להיות פגיעה קשה ביחסים עם מדינות אלו, כולל ביטול הסכם השלום עם ירדן (הסטטוס קוו בהר הבית הוא חלק מהותי מהסכם השלום). אני מניח שנתניהו מספיק זהיר כדי למנוע תרחיש זה.

בנוסף, הפלסטינים המיואשים מההבטחה שיגיעו למדינה עצמאית דרך משא ומתן עם ישראל יתחילו שוב לפנות להכרה ממוסדות בין לאומיים, אך בטח ייבלמו על ידי ארצות הברית וגורמים מסוימים באירופה, שוב, בעקבות שילוב של צביעות ואינטרסים.

עוד ב-

טראמפ נגד ביידן: "תקע סכין בגבה של ישראל"

לכתבה המלאה

דר אלי פרידמן. צילום: תמיר ברגיג
 
הכותב הוא הוא ראש חטיבת התקשורת, החוג ללימודים רב-תחומיים, המכללה האקדמית אשקלון